ארכיון הקטגוריה: לצאת מגלות הנפש

כרטיס כניסה לכאב? יישוב דעת חזק!

כל העבודה הפנימית בנויה על משל התרנגול של רבי נחמן.

המשל:

פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון [והחליט] שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק'. וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול מזה.
עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאות! והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות.
ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה?
השיב לו:ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק!
אמר לו: אני גם כן הינדיק!
וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות.
ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. (כי במקום אחד ראיתי הנדיקעס לבושים בכותונות). ולבשו שניהם הכותונת.
ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אי אפשר להיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק! ושניהם אכלו.
ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן!
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

(אמר הכותב, ר' נחמן מברסלב, בשיח שרפי קודש. (ח"א אבני'ה ברזל, סי' תקפ"א): "יכולים לומר שהאדם רוצה להתקרב לעבודת השם הלא הוא הינדיק מלובש בחומריות וכו' ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם עד שנכנסים לגמרי. וכן בהתקרבות אנשים על דרך זה, ודי למבין."

כל העבודה הפנימית שלנו בנויה על כניסה לכאב, הסכמה להרגיש, הבנה שזה בסדר גמור (להיות הינדיק, להרגיש כל מה שאתה מרגיש כולל הכל) המתנה עד שהעוצמות של הרגשות יחלפו (עם פורקן רגשי בדרך – צעקות וכו' כל אחד כפי מה שעולה לו) ואז בירור ודיוק הרגשות (מה אני מרגיש בדיוק ולא "כאב כללי") והסכמה להרגיש כל מה שעובר עלי בשביל שהעוצמות יחלפו לגמרי ובשביל שנוכל לעמת אותם עם המציאות ואז להביא דיבור פנימי שמגדל ומעודד ומחבר את יישוב הדעת ללב ומשמח אותו ומגלה לו את המציאות ושהרגשות שלו מגיעים ממקומות אחרים אבל המציאות היא שונה והוא גם יכול להשפיע עליה וכו' וכו'.

אבל תארו לכם מה היה קורה אם החכם ההוא היה נכנס להיות עם התרנגול מתחת לשולחן ובעצמו גם מאמין שהוא הינדיק? הרי הוא שם 24 שעות 7 ימים בשבוע והוא צריך בשביל זה באמת להאמין ולהרגיש שהוא הינדיק ולהתחבר לחלקים האמתיים בתפיסה של ההינדיק על העולם אחרת בן המלך לא יאמין לו ומסתמא היו להם שיחות ארוכות על העולם והחיים אבל אם באמת הוא ישתכנע גם בדעתו שהוא תרנגול מה יקרה לו? נכון… הוא יישאר מתחת לשולחן עם בן המלך ואז יהיו כאן שני תרנגולים במקום אחד…!

ולכן לפני שאני נכנס לכאב ומסכים להרגיש אני עושה יישוב הדעת, מברר מה המציאות ורק אז נכנס לכאב.

למשל, אם אישה כועסת מאד על בעלה זה אומר שהיא לא נשואה? ואם היא ממש שונאת אותו והוא עושה דברים מעצבנים זה אומר שהיא לא נשואה? למי שמחליטה לדבוק ביישוב הדעת שלה יודעת חזק מאד שזה בעלי זה החצי השני שלי, מה שעובר עלי זה מה צריך לעבור עלי, זה הייסורים שה' מזווג לי עכשיו. ואחרת אומרת, אולי זה לא בעלי? אולי אנחנו לא מתאימים? – היא נופלת בדעת, הרגשות שלה מבלבלים אותה היא נהפכת להיות תרנגולת! בדעת אין שינוי ואין היסוס! זה בעלך אלו הייסורים שלך, זה מה שה' מזווג לך(להרחבה) וכואב לך !

עוד דוגמא: ואם פתאום אני מרגיש פחדים חזקים אז אולי אני לא בסדר? לא! אני בסדר גמור ואני מרגיש פחדים וזה בסדר גמור!

וזה מה שגידי דבוש, אחד המורים שלמדתי מהם, מדבר עליו כאן: דעת חזקה ועליות וירידות בנפש!

"נכון, שברתי לך את הפנס אבל הכל משמיים ולכן אני לא צריך לשלם!"

השאלה הגדולה

שאלה גדולה נשאלתי, שאלה שרבים לא מצליחים לענות עליה תשובה מדוייקת ועמוקה שתניח את הדעת במאמר זה ננסה לתת מענה עמוק ומקיף שיעשה סדר אחת ולתמיד.

בואו ניקח סיטואציה, אדם פגע ברכבו של חבירו.

מצד אחד הוא חייב לשלם לניזק כסף אבל מצד שני הרי הכל משמיים אז למה שהוא ישלם? הרי ה' עשה את זה? או איך שאוהבים לומר: "ה' גילגל את זה"?

איך יכול להיות ש"הכל משמיים" אבל אני חייב לשלם?

הקדמה- הגמרא אומרת שני יוצאים מן הכלל לכך שהכל משמיים:

  1. "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" – חוץ מנקודת הבחירה, חוץ מהרצון הפנימי.
  2. "הכל בידי שמיים חוץ מצינים ופחים" – צינים ופחים הכוונה לכל הדברים שאדם מזיק לעצמו. כגון המתאבד או ההולך במקום סכנה ונפגע או מי שעושה פעולות שמזיקות לעצמו (כמו לעשן למשל) ונפגע מכך – כל הייסורים הללו, כל הדברים הללו אינם מן השמיים אלא האדם מביא אותם על עצמו. וזה מה שהקב"ה, אחרי שהוא ברא את העולם ולקח את אדם הראשון ל"סיבוב" להראות לו את כל הבריאה: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך!" כי הכל בידי שמיים חוץ מנזקים שאדם גורם לעצמו.
  3. מצד שני וזה בדרך כלל מה שקורה לנו – האדם צריך מראש להיכנס למקום נמוך ללא בחירתו ולחיות בתוך הרגלים שלא הוא הרגיל את עצמו אליהם (אלא הוריו וסביבתו שהקב"ה זימן לו) והבחירה שלו היא תמיד רק לעשות את הצעד הבא בשביל לצאת משם.
    למשל הוא הורגל בעבירות מגיל מאד קטן והוא כמעט אנוס היום או שהוא הורגל בהרגלים רעים מבטן ומלידה, תינוק שנשבה וכדומה. וכאן החוכמה היא לדעת כמה אחוזי בחירה יש לנו בכל מעשה ומעשה ואת האחוזים שיש לנו בהם בחירה יש לנו לבחור בטוב ולדעת שהשאר זה כלל לא עבירה! כפי שרבי חיים גריינמן הורה לבעל תשובה שהורגל לעשן 4 קופסאות סיגריות ביום שבשבת הוא יעשן פחות קופסא אחת וכל השאר זה לא חילול שבת! וכל זה כמובן בתנאי שהאדם הוא כנה עם עצמו ב100 אחוזים והראייה לכך היא שהוא מתקדם משבת לשבת אחרת הוא רק עובד על עצמו. וצריך לכתוב על זה פוסט נפרד להבהיר את הדברים יותר ולהוכיחם ממקורות מפורטים.

ואחרי ההקדמה הזו עדיין נשאלת השאלה- אם פלוני פגע בי וזה משמיים אז למה שיענש? למה שישלם את הנזקים שהוא עשה?

התשובה במילה אחת – הקב"ה מזווג זיווגים!

הרב שוורץ מחבר הספר, בלבבי משכן אבנה חלק ב פרק ג': "דיברנו עד עתה שהנקודה המרכזית של החיים, שורש היסוד והתכלית של כל חיי האדם – הן בעלמא הדין והן בעלמא דאתי – זו האמונה. "בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה".
המשכנו והרחבנו לבאר שישנן שתי נקודות: אמונה של ידיעת השכל, ידיעת המושכלות, ואמונה שבלב. מהות האמונה שבלב, כפי שביארנו, זו ההכרה שהקב"ה הוא מציאות גמורה, ויתר על כן שהלב מרגיש אותה כחלק ממנו, שיהודי מרגיש את עצמו כחלק אלו-ק ממעל.
ועתה נמשיך ונבאר את הדברים.
ידוע המעשה המובא במדרש (ויקרא רבה ח, א): "שאלה מטרוניתא את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששה ימים, אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה? אמר לה: מזווג זווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני וכו"'.
ודאי שהדברים אינם כפשוטם, וכבר עמדו המפרשים על השאלה, וכי כמה זמן לוקח לזווג זיווגים? מהו, אם כן, עסקו של הקב"ה כל היום לזווג זיווגים?"

עיינו שם בתשובתו המפורטת אבל מסקנתו היא שאכן הקב"ה כל היום מזווג זיווגים אבל הזיווגים הם לא רק בין אנשים לנשים אלא גם בין בני האדם וגם בין האדם אל ה'. בעצם כל עיסקו של הקב"ה מאז בריאת העולם זה ליצור זיווגים בעולמנו.

וכאן התשובה הפשוטה לשאלתנו הגדולה: אם אדם בוחר לקלל מישהו ה' מזווג לו מישהו שמגיע לו בדין שמיים להיות מקולל. המקלל יענש על בחירתו הרעה ולמקולל יש בחירה האם לראות את ה' ולקבל את הביזיון באהבה ולדעת שאם זה לא היה בא לו מהרשע הזה זה היה מגיע מרשע אחר או שלא. פעמים רבות הניסיון האמיתי של המקולל הוא אינו בשעת מעשה, כי בשעת מעשה הלב חם ונפגע ומותר מן הדין להשיב על החירופין אבל אחר כך כשהאדם נרגע מתחיל הניסיון האמיתי שלו האם לראות בכך את יד ההשגחה שרצתה לנקות לו ייסורים יותר גרועים או להחזיק בפגיעתו.

כאן אני חייב לציין, כי אין התורה דורשת מבן אדם להיות כאבן שאין לה הופכין ואם פגעו בו מותר לו מעיקר הדין להחזיר באותה הצורה (ולפעמים הוא ממש מחוייב כי אחרת הוא יכול להינזק בנפשו מכך) אבל כל זה, זה בשעת מעשה, לאחר שהוא נרגע אסור לשמור עברה וללכת לנקום במזיד אלא יש ליצור הידברות מתוך אמון בטוב על מנת להגיע לפיתרון שיניח את דעת כל הצדדים.

כך גם מסביר החזון אי"ש את הסתירה לכאורה שיש בכך שעין הרע יכולה לפגוע בבני אדם, מה זה לא משמיים? ותשובתו היא:

"ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחת, מעמידים מציאות זו בסכנה. ואף שהכל בידי שמיים, מכל מקום כשנגזר על דבר ליאבד מן העולם מתגלגל הדבר לפעמים על ידי ששמו בני אדם עיניהם עליו." (חזו"א חו"מ, ליקוטים, סי כא לב"ב יד.)

ואני מוסיף וכדי שלא להיכנס בגדר של מזיק עצמו יעדף אדם לעשות הכל בצינעא כמה שאפשר אבל לא יגזים בזה כי ההגזמה מוכיחה (כפי שלמדנו כאן) שהוא עוזב את ה' ומאמין באלוהים אחרים בדיוק כמו אדם שיעשה השתדלות מוגזמת להתגונן מגנבים וכדומה.

מכאן אנו מבינים גם איך דוד המלך שבאחת התקופות הקשות בחייו, שאבשלום בנו בגד בו וניסה להשתלט על המלוכה ולהרוג אותו והוא ברח לשדות עם חייליו ונאמניו ופגש את שמעי בן גרא בדרך:

"ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו… ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך אעברה נא ואסירה את ראשו?! ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה כה יקלל כי יהוה אמר לו קלל את דוד… וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר!"

ורואים שכאשר פגש אותו שמעי בן גרא וקילל אותו וזרק עליו אבנים דוד המלך לא עשה לו כלום כי הוא אמר שזה משמיים אבל מצד שני בסוף ימיו לפני מותו, ציווה על שלמה בנו  להוריד את שיבתו בדם שאולה:

"והנה עימך שמעי…, והוא קיללני קללה נמרצת ביום לכתי מחניים… ועתה אל תנקהו, כי איש חכם אתה; וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שיבתו בדם שאול." (מלכים א, פרק ב,ח)

והתשובה עולה מאליה: נכון שה' שלח את שמעי, ונכון שהכל משמיים ולכן דוד שמע את ביזיונו ושתק וקיבל באהבה אבל מצד שני זה ששמעי בחר ברע זו בחירה מלאה של שמעי בן גרא והוא מורד במלכות ודינו מוות ולכן בסוף ימיו ציווה על שלמה מה שציווה.

 

נושא נוסף בנידון הזה הוא האדם מול עצמו ועל כך בפוסט הבא.

 

מה לעשות – כשלא יודעים מה לעשות?

הרבה פעמים כשאנו מהססים ולא יודעים מה לעשות אנחנו פשוט לא עושים כלום. חוששים לטעות בבחירה ואז אומרים "שב ואל תעשה עדיף" ואז אנחנו מדמיינים שאנחנו לא עושים טעות ואולי גם אי העשייה זו טעות אבל לפחות זה משהו פאסיבי. הבעיה היא שיש תחומים בהם ה"שב ואל תעשה" נהפך להיות משהו תמידי ואז הוא לא עדיף בכלל.

ספק = גימטריא עמלק וכשיש ספק העמלק נכנס ונותן לנו חבל תלייה ארוך – הכל או כלום. או שזה ברור ואתה יודע בדיוק מה לעשות או שאל תעשה כלום…

יש מקום פנימי שמרגיש לנו שאם זה לא ברור, לא ודאי, אז עדיף כלום וההרגשה הזו שהיצר מעורר בנו היא שיקרית ואז אנו מפסידים את החיים.

ההרגשה הזו היא הרגשה "טבעית" של כל ילד, שהיצר הרע עד גיל 13 דואג להטמיע טוב טוב בתת הכרתנו בשביל שהוא יוכל להפעיל אותה בהמשך החיים וכשיש מצבים של חוסר וודאות, נוצר היסוס ואז הוא מפעיל את השקר.

מפחדים לטעות, מפחדים לקחת אחריות, מפחדים להיות אשמים, מפחדים להרגיש אשמה.

מה עושים כאשר אין לנו עצה שלמה וברורה כיצד לפעול בעולם?

רבי נתן קורא לזה "חלוקת העצה"- יש לנו ספק ואין לנו עצה שלמה, ברורה, מה לעשות.

ספר ליקוטי הלכות או"ח – הלכות ראש חדש הלכה ו: "שֶׁכְּשֶׁרוֹאִין שֶׁקָּשֶׁה לְהַשִּיג הָעֵצָה הַשְּׁלֵמָה צְרִיכִין לְהִתְנַהֵג לְפִי חֲלֻקַּת הָעֵצָה עַל כָּל פָּנִים. בְּאֹפֶן שֶׁעַל כָּל פָּנִים יִהְיֶה נִשְׁאָר לוֹ מַחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה וְלֹא יִהְיֶה נֶאֱבַד לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. שֶׁלֹּא יֹאמַר שֶׁיֵּלֵךְ וְיִתְהַנֶּה וְכוּ' רַחֲמָנָא לִצְלָן. רַק יִשְׁתַּדֵּל שֶׁעַל כָּל פָּנִים יִשָּׁאֵר מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר וְכוּ'. הַיְנוּ כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו כְּמוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ כָּרָאוּי. וְכָל מַה שֶּׁחוֹשֵׁב עֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת אֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ כָּרָאוּי וּמֵחֲמַת זֶה עֲצָתוֹ חֲלוּקָה תָּמִיד. אֲזַי כָּל עֲצָתוֹ הָעִקָּרִיִּית שֶׁיִּסְמֹךְ עַל כֹּחַ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ שֶׁיֵּלֵךְ יִמְצָא בּוֹ ה' יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל. וּלְעֵת עַתָּה יִתְנַהֵג כְּפִי חֲלֻקַּת הָעֵצָה."

כאשר אדם כל הזמן לא עושה כלום במקום פשוט לעשות משהו, לבחור וזהו – "וְלֹא יִהְיֶה נֶאֱבַד לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם" הוא נאבד לגמרי. אתה מפחד מטעות? לא לעשות כלום זו הטעות הגדולה ביותר.

העולם הזה הוא לא עולם של שלימות, העולם הזה הוא חדר כושר מלא אתגרים שמפתחים את השרירים ואת הגוף הרוחני שלנו כל הזמן. חלק מהאתגרים זה לפתח את היכולת להחליט ולפעול עם הנתונים שה' חשף בפניך ולא יותר. "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" אומרים חז"ל וכל אחד מאיתנו הוא הדיין והשופט והפוסק של חייו.

פעמים רבות אדם רוצה משהו, נגיד לבחור מקום מגורים, והוא לא מוצא מקום שיש בו את כל הדברים שהוא רוצה ואז הוא שוקע באי עשייה, כל הזמן הוא בסוג של היסוס ואז הוא עלול גם לשקוע בייאוש והוא מוותר על הרבה מאד טוב שהיה יכול להיות לו. אם זה לא הכל אז אני לא יכול…

אבל ה' רוצה שהוא יבחר על פי מה שעיניו רואות, ה' רוצה שהוא יפעל ויתפתח מהאתגר הזה.

ושידע- אתה תעשה כרגע מה שאתה מבין ותדע שה' נמצא איתך במה שבחרת כי עשית. ואפילו אם גילית שטעית עכשיו הניסיון שלך, האתגר שלך, הוא לחזק את שריר האמונה ולהפנים שהקב"ה בכוונה לא חשף בפניך מספיק פרטים על מנת שתלך בדרך הזו ה"שגויה" לכאורה והמכוונת משמיים במדויק באמת.

נמצא אם כן, שהטעות היחידה שאתה באמת יכול לעשות היא – לא לעשות!!!
כי אם תעשה אתה לא יכול באמת לטעות כי ה' הרי מסתיר מפניך את העצה השלימה ולא יבוא אליך בטענות ולכן אתה לא תטעה באמת בשום דרך שתבחר ולא תהיה אשם.

אבל באמת כתוב ש"שב ואל תעשה עדיף" לא?!

זה נכון שאכן יש מצבים שבהם אומרים "שב ואל תעשה עדיף".

בעיקר זה נאמר כאשר יש חשש של עבירה במעשה שאנו רוצים לעשות וספק אם תהיה תועלת ולכן עדיף שלא לעשות ולהימנע אבל אם שני הצדדים שווים מהבחינה הזו זה כבר לא בגדר הזה.

ובספר הנהגות צדיקים, מרבי יעקב מלובלין, סדר היום כותב: "ישוב הדעת ומתינות קודם כל דבר הן בדבור והן במעשה כמאחז"ל מרבה ישיבה מרבה חכמה, ובמאחז"ל מתון מאתן, והכל לפי זמן או יום או שעה או רגע, וזה כלל גדול שב ואל תעשה עדיף וזה עמוד ויסוד גדול".

מכאן אנו רואים שמה שאומרים "שב ואל תעשה עדיף" בחיי היום יום הכוונה שצריך להחליט במתינות וביישוב הדעת אבל לא להימנע מהחלטה.

ובנוסף, מתי אומרים שב ואל תעשה עדיף ומתי אומרים שזה ממש לא עדיף זה נתון לשיקול דעת וכבר אמר רבי יוחנן על רבי זכריה שאמר "שב ואל תעשה עדיף" ולא הרג את הרשע שהטיל מום בקדשים ונתן לו לחזור לקיסר להלשין על ישראל: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."

אחד המצבים בהם ברור במאה אחוז ש"שב ואל תעשה" הוא ממש לא עדיף הוא במקרה שזה קורה תמיד. כפי שאומר רבי נתן: "וּמֵחֲמַת זֶה עֲצָתוֹ חֲלוּקָה תָּמִיד."כאשר בנושא מסויים אתה תקוע ולא יודע להחליט תקופה ארוכה ואין כאן עניין לחכות לנתונים חדשים. בנוסף, כאשר ביחד עם זה אתה מזהה שאתה חושש לפעול בעיקר בגלל שאתה מפחד לטעות זה עוד סימן ששב ואל תעשה אינו עדיף ואתה צריך פשוט לבחור ולדעת שה' איתך ושה' רוצה שתבחר לפי ראות עיניך ושהוא יהיה איתך בצורה הזו.

לעוד פוסט מדהים בנושא ההיסוס-ספק הקליקו כאן

מי שרוצה לשמוע את השיחה השלימה עליה מתבסס פוסט זה:

"איזה טימטום זה לקבל ערך משבירת גבול שמישהו אחר שם… "

"איזה טימטום זה לקבל ערך משבירת גבול שמישהו אחר שם…" זו התובנה שיצא איתה אחד הנתמכים המתוקים שלי. "מה בגלל שהוא החליט לשים גבול אז לשבור את זה זה שווה משהו? מה הקטע?"

כאילו, יש הרבה אתגרים מזוייפים כאלו. משחק כדורגל למשל – האתגר נובע מעצם השחקנים והמשחק לא מהמציאות. וזה גם משהו חיצוני שאולי בכלל לא תואם לך!!!

אם כבר אז האתגר האמיתי הוא לשבור את השיאים שלך עם רצונות חזקים והשתדלות!

מותר לי להביע כעס כלפי ה'? | חלק ג' ואחרון

עד כאן הוכחנו שה' רוצה בכל מאודו לשמוע את הלב שלנו ושלא משנה מה אנחנו מרגישים תמיד זה לגטימי להביע את הרגשות. שימו לב שה' קורא לאיוב "עבדי" מיד אחרי הדברים הקשים שאיוב אמר! והוא כועס על חבריו והם צריכים לבקש את סליחתו והוא אומר שאיוב דיבר נכונה בליבו. כלומר, כך צריך לדבר.

איך זה יכול להיות?

כיצד יתכן הדבר שאדם יגיד דברים שהם מבחינה שכלית לא נכונים (שהרי "הכל לטובה") וה' יסכים עם זה, ישמח בזה ועוד יעזור לאדם להתרפא מהרגשות הקשים הללו ובכלל הרי יש דבר כזה שנקרא "להטיח דברים כלפי מעלה" שהוא אסור ונענשים עליו?

והרי אפילו היה אמורא, מגדולי הדור, שנקרא לוי שהטיח דברים כלפי מעלה ונענש? ואומר הפלא יועץ: " אסור להטיח דברים כלפי מעלה ולהתרעם על מדותיו יתברך כאלו חס ושלום מעביר עליו את הדין [ה' לא עושה דין אמת]" והיעב"ץ במגדל עוז מסביר מה היה חטאו של האמורא לוי: "ולא להטיח דברים קשים, כאילו שורת הדין נותנת לעשות רצונו וחפצו לפיכך… נפרעו ממנו".

והשאלה גדלה פי כמה מאחר ורשי בבבא בתרא דף טו/א אומר בפירוש על הסיפור של איוב: "משל היה – ללמוד ממנו תשובות למקטרגים על מדת הדין ושאין אדם נתפס על צערו"

כלומר, כל הסיפור הזה בכלל לא היה ורש"י אומר שהוא בא ללמד שני דברים:

  1. לתת תשובה שכלית על כל המקטרגים על ה'.
  2. ללמד אותנו שאין אדם נתפס על צערו. כלומר, אין אדם נענש כשהוא מדבר מתוך לב כואב ורותח ושלא רק שאין בכך שום חטא ועוון אלא להיפך ושה' רוצה לב אמיתי ודיבורים אמיתיים ולא שקרים תורניים.

אז כיצד זה יתכן?

והתשובה עולה מאליה כפי שאומר המצודות דוד על איוב פרק לד פסוק לה: "אבל איוב לא בדעת ידבר ר"ל מקושי המכאוב אין דעתו שלימה ולזה דבריו המה לא בהשכל ולולי זאת היה גם הוא מודה לדברי ה' והמוכיחים אותו"

וכן רבינו גרשום על בבא בתרא דף טז/ב: מכאן שאין אדם נתפס על צערו. על מה שמדבר מכובד צערו דכתיב לא בדעת ידבר כלומר שאין דעתו מיושבת עליו מחמת צער:

ובצורה נפלאה מדייק זאת הבן יהוידע על סוטה דף מח/ב: " כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה. קשה למה אמר מי שיש לו פת בסלו, והלא אפילו אין לו פת בסלו גם כן צריך שיהיה לו בטחון בהשי"ת, ולא ידאג לומר מה אוכל למחר?

ונראה לומר שאם אין לו פת בסלו, נמצא הוא רעב, ואם יאמר מה אוכל למחר אע"פ שלא דבר כהוגן, אין להאשימו על זאת, דאין אדם נתפס על צערו, אך אם יש לו פת בסלו אינו רעב, ולכן אשום יאשם אם יאמר מה אוכל למחר."

כלומר, למסקנה: כל מה שמדובר שאדם מטיח דברים הוא שאדם עושה את זה מתוך יישוב הדעת, רוגע נפשי ולא מתוך כאב.

ונוסיף על כך שמי שיתבונן בדיבוריו של משה לה' בפרשות השבוע יראה הרבה פעמים דברים בוטים שמשה אומר שנחשבים כאילו "הטחת דברים" אבל גם הוא לא נענש עליהם כי אין אדם נתפס על צערו.

וזו אכן הטענה שהייתה כלפי האמורא לוי שהוא לא אמר את הדברים מתוך צער וכאב אלא מתוך דעה מיושבת ולמרות זאת הוא לא נענש על זה בכלל (כי זה לא היה מספיק חמור) ורק כאשר הוא חטא במשהו אחר הוא נענש בצליעה על שני הדברים יחד.

הפחד מהטחת דברים

ברוב המקרים כדי לא להגיע למצב של הטחת דברים אנו לא משתפים את ה' ברגשותינו בכלל… או משתפים בזהירות כי כפי שכבר נשאלתי, "אם אני אתחיל לשתף את ה' ברגשות שלי הכעס שלי יעלה והכאב שלי יצוף, בפרט אם אני אשתחרר לגמרי, ואז אני גם יבוא בטענות ובכעס ודרישות עד הסוף ואז אטיח דברים ונמצא שאני פוגע בעצמי או עושה משהו לא בסדר\אסור??"

על כך בא אומר רש"י שבשביל זה בדיוק נכתב ספר איוב כדי ללמד אותך שגם אם תטיח דברים מתוך צער וכאב זה בסדר גמור, ה' לא מחשיב את הדיבורים הללו. הטחת דברים זה רק מתוך קור רוח ויישוב הדעת.

האם הטחת דברים היא בכלל איסור?

אולם, בכל אופן, בשביל הסדר הטוב (ולא כהמלצה להטיח דברים כמובן…) כדאי לדעת שהטחת דברים לא נזכרת כאיסור בפוסקים בשום מקום. מאמר חז"ל היחיד שמדבר על כך הוא בלשון "לעולם…" שזו משמעות של המלצה ואכן זה לא נפסק כאיסור להלכה למעשה. כגון: "אמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" וכן: "דאמר רב לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל משקל שתי סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף ירדו אבותינו מצרימה."

וכן הלאה… אדם שמפלה בין ילדיו לא עובר על איסור שכתוב בשולחן ערוך אבל הוא יפסיד מזה וכן לגבי אדם שאומר את המילה "בהמה טמאה" ולכן כנ"ל לגבי להטיח דברים.

אבל בכל מקרה השורה התחתונה לכולנו: ה' לא רק שלא העניש את איוב הוא דיבר בשבחו ורצה להעניש קשות את חבריו בעלי "התובנות התורניות" ומכחישי הלב.

כלומר, דברים קשים שנחשבים הטחה זה אומר "הצדק עימי ומן הדין אני צודק ולא ה' בצורה מוחלטת" לא שיתוף רגשי ובקשת עזרה אלא דרישה וטענה, לא ריצוי ופיוס ותחנונים עם שיתוף ברגשות קשים מאד אלא דרישה ממש וכל זה מתוך יישוב הדעת מלא!

 

דוגמא לשיח עם ה'

הנה דוגמא לשיח עם ה': "תשמע, אני מרגיש שאני שונא אותך ואני מרגיש שאתה שונא אותי. אתה מעצבן אותי, אני כבר לא יכול ככה יותר. אני מרגיש אליך שנאה וכעס  כי ככה וככה…!!! די!!!"

אל תשכח, ה' קרוב רק לקוראים אותו באמת, עד הסוף.

מסירת דין על אחרים

הרבה פעמים הכאב שלנו קשור למה שאחרים עשו לנו ויש שחוששים שברגע שהם ישתפו את ה' במה שהם מרגישים כלפי אחרים זה ייחשב כמסירת דין על אחרים שהוא דבר שלא טוב לעשותו מאחר וזה יכול לעורר דין שמים על הפוגעים וגם לפגוע במתלונן.

על מנת לצאת מן הספק הזה, בעצת תלמיד חכם גדול חיברתי נוסח מיוחד שאומרים אותו בתחילת כל התבודדות שבו בעצם אני מצהיר בקצרה שכל מה שאומר הוא לצורך ריפוי ואין אני מתכוון למסור דין על אף אחד.

הנה הנוסח:

"הרייני מוסר מודעה שכל מיני קללות, שמתות, חרמות, נידויים, מסירת דין וכל מיני דברים רעים שאולי אומר אין בהם כוונה אמיתית והם נאמרים רק לצורך רפואת הנפש. הן בהתבודדות זו והן בהתבודדויות אחרות, הן קצרות והן ארוכות, הן קבועות והן מזדמנות לכל ימי חיי."

הנוסח הזה מכסה גם פעמים בהם שכחתי לומר את הנוסח אבל יש לומר תמיד את הנוסח כולו ואין לסמוך על זה באופן קבוע אלא רק זמני למקרה של שיכחה או שנזכרת באמצע כאב ולא מתאים לך עכשיו לומר נוסחים מעצבנים…

ולמי שרוצה נוסח מקוצר שגם מועיל: "הריני מכוון שכל מה שאומר אין בו כוונה אמיתית והוא רק לצורך ריפוי נפשי."

 לסיכום

מכיוון שהניסיון מורה על כך שאדם שמתחיל בהתבודדות להביע את ליבו מול ה' ולבטא כעסים ולבטא את הכאב שלו בצורה מפורשת מתחיל גם להרגיש פחד.

אולי חטאתי בדברים? אולי הטחתי דברים כלפי מעלה? הרי זה כתוב איפשהו שזה אסור לא?! ועכשיו בכלל אני מרגיש שאני חוטא וה' רחוק ממני עוד יותר…

על מנת להוציא את הדברים מהלב נוסיף ונאמר שהרגשות הללו הם טבעיים לחלוטין וזה בסדר גמור אם אתם מרגישים כך אבל המציאות היא שהתורה וה' שמחים מאד כאשר אדם אומר את ליבו לה' באופן מלא והדרך לשחרר את הרגשות הללו היא אותה דרך… לשתף את ה' במה שאתם מרגישים כאשר אתם שופכים את הלב, מה עולה לכם וכדומה.

אז למעשה, ה' כתב ספר מיוחד, ספר איוב בשביל ללמד אותנו ש:

  1. כאשר כואב לי הדיבור הנכון, הדיבור שצריך לדבר אותו הוא הדיבור של איוב. כלומר, לומר את מה שאתה מרגיש עד הסוף בלי צנזורות.
  2. גם אם אתה טוען טענות ומטיח דברים מתוך כאב אל דאגה כאשר אתה מדבר מתוך כאב הדברים אפילו לא נרשמים בשמיים.
  3. כאשר אני שומע מישהו מדבר כך אני צריך לתת לו מקום, להקשיב לו, להראות לו שאני מבין אותו. לגלות לו שהרגשות שלו טבעיים ולגיטימיים ואז, רק אחרי שהכאב שלו שכך במקצת וקיימתי נושא בעול עם חברו אפנה אליו בצורה שה' פנה לאיוב, ואשאל אותו שאלות מנחות על מנת שהוא יבין לבד את המציאות למרות הרגשות הקשים.
  4. לפני שאני משתחרר על אנשים בפני ה' למסור מודעה קצרה.

 

מה אפסיד מכך שלא ארצה להיות אדם ממושמע?

אוקי, אז ההפסדים הם כמובן רבים. חלקם ברורים וחלקם פחות.

  1. הדבר הראשון שקורה לאנשים בלי משמעת הוא שהחיים פשוט זורמים לידם. הם חיים בתחושה מתמדת של החמצה מסויימת.
  2. כאשר אין משמעת יש פחדים. זה הוכח מחקרית וזה גם ברור לכל מי שמתבונן בנפשו. כאשר אין לך כח להציב גבולות לעצמך אתה נהייה חלש.
  3. חוסר הגשמה עצמית – כל החלומות שלך נגנזים כי בלי משמעת אי אפשר ליישם אותם.
  4. ממילא נופלים לייאוש ולעצבות. לא חייבים להיות כל היום עם אף באדמה בשביל להיות מיואשים יש הרבה אנשים מיואשים בעולם כי הם פשוט וויתרו על החלומות שלהם עד כדי כך שהם אפילו לא זוכרים אותם.
  5. כאשר אין משמעת יש חוסר אונים עמוק ואז יש רצון להדחיק אותו עם אוכל וניאוף.
  6. זו תחושה של ריפיון כללית שבסוף יכולה להביא למוות רוחני וגשמי.
  7. ככל שהאדם הוא פחות ממושמע הוא חווה פחות אושר בחיים.
  8. ככל שאדם פחות ממושמע הוא פחות נאמן לעצמו ופחות מרגיש שהוא יכול לסמוך על עצמו

לסיכום האדם המאושר הוא האדם הממושמע באמת.

יש שחוווים אותו כאדם אכזרי וקשה עם עצמו ועם אחרים אבל האמת היא אינה כך. אדם ממושמע באמת זה לא אדם שהוא לא מתחשב בעצמו או באחרים זה אדם שמאד מתחשב בעצמו אבל הוא החליט שהוא לא מוותר ולא מתייאש לא משנה מה יהיה.

הוא עומד בפתח עם הרצונות שלו ודופק על הדלת עד שיפתחו לו ואם לא פותחים הוא ממשיך להמתין עד שזה קורה וכל הנפילות שלו לא מבלבלות אותו כי הוא פשוט מסכים להחזיק את הרצון שלו ולהמתין בהכנעה עד להגשמה.

מה ארוויח מכך שאסכים להיות אדם ממושמע?

מה ארוויח מכך שאסכים להיות אדם ממושמע?

באופן כללי:

  1. הרגשה של עוצמה.
  2. הרגשה של ביטחון.
  3. הרגשה של יציבות.
  4. הרגשה של שלווה.
  5. הרגשה של הגשמה עצמית, הרצונות שלי באים לידי ביטוי ומוגשמים.
  6. הרגשה של ערך עצמי גבוה. אני מתגבר אני חשוב, אני בעל ערך אמיתי.
  7. השיגים בכל התחומים.
  8. הרבה כסף, הצלחה עסקית.
  9. תענוג תמידי כי אתה הולך מתענוג לתענוג כי אתה פועל מתוך הרצונות שלך.
  10. הרגשה של אהבות פנימית, אתה מרגיש אהוב כי אתה מתחשב בכל הרצונות שלך ואתה לא אטום כלפיהם ורק נסחף עם רצון כזה או אחר בלי גבול.
  11. אושר עילאי.
  12. אני לא בכלא או רובוט חסר רצון אני בדיוק להיפך וזה נכון כי אני זה שבחר את הכללים של המשמעת.
  13. אדם ממושמע יכול להגשים ולהגיע לאן שהוא רוצה בחיים ומי שלא ממושמע כל המן דורך במקום ומצפה להיות במקום אחר ומתייאש ואוכל אכזבות שוב ושוב.

באופן פרטי:

  1. חיבור ופעולה לרצון העמוק שלי להיות באהבה ונתינה וחיבור לאשתי 100 בזמנים שאני איתה. להיות אבא שלה, להיות חבר שלה, להיות הילד הקטן שלה, התלמיד שלה, לחיות איתה באהבה.
  2. חיבור ופעולה מתוך הרצון העמוק שלי והאהבה העמוקה שלי לילדים שלי בזמנים שאני איתם. להיות אבא שלהם, להיות חבר שלהם וגם להיות התלמיד שלהם.
  3. חיבור ופעולה מתוך הרצון העמוק שלי להצליח מבחינה עסקית כאשר אני בזמנים שהחלטתי להקדיש לעסק. לעוף על זה בלי עכבות ומחשבות ורגשות וסתירות והתנגדויות ומעצורים.
  4. חיבור ופעולה מתוך הרצון העמוק שלי להתחבר לה' ולדבר איתו ולשמח את עצמי ואותו כאשר אני בזמנים שאני בבית הכנסת מתפלל או מברך.
  5. חיבור ופעולה מתוך הרצון שלי לעזור לאנשים, להתנקות מהכאב, לעוף על עצמם, לחזור בתשובה, להתקרב לה', להקנות משמעת לילדים שלהם ולעצמם ולהגשים את החיים שלהם.
  6. אני לא רואה ממטר שום דבר כי אני מחובר לרצונות שלי ופועל מתוכם ואני מגשים את הרצונות באמצעות מעשים קטנים שמכוונים למטרה העליונה ושהם אדירים כי הם חלק מהמטרה הענקית למרות שהם נראים קטנים. בדיוק כמו שכל דולר בתוך מיליון דולר הוא חשוב כמו כל המיליון כי הוא מהווה חלק מהותי מהמיליון ובלעדיו אין כלום.

בפוסט האחרון בסידרה נגלה מה נפסיד מכך שלא נהיה ממושמעים? הקליקו כאן

רוצה להיות ממושמע? לא!!!!!!!!!!

מה אתה מרגיש כשאתה שומע את המילה "משמעת" או "גבולות"?

לאנשים רבים המילה "משמעת" או "להיות אדם ממושמע". מעלה כאב גדול, התנגדות גדולה.
שאלו את עצמכם: מה אני מרגיש (לא חושב בשכל אלא מרגיש) כאשר אני שומע את שמי ביחד עם המילה ממושמע.
דמיינו חבר שלכם אומר עליכם: "יוחנן ממושמע" דמיינו את עצמכם אומרים על עצמכם "אני ממושמע, אני אדם שיש לו גבולות" דמיינו את ההורים שלכם אומרים עליכם בילדות "נני הוא ילד ממושמע" או דמיינו את עצמכם בתור ילדים אומרים: "אני רוצה להיות ממושמע".
מה אתם מרגישים?
רבים רבים מרגישים לחץ, עייפות, בעסה, מאמץ, הפעלת כח, מחנק, בא להם למות, מרגישים שאין מקום לרצונות שלהם, מרגישים מוגבלים, חנוקים, קבורים בתוך כלא, צינוק, מרגישים אכזריות, רשעות.

מדוע אנו מרגישים כך? הרי במציאות "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" כלשון הגמרא, כלומר, רק אדם שהוא בגבולות 100 הוא החופשי האמיתי? התשובה לכך היא כי חונכנו על ידי מבוגרים שהם בעצמם לא היו ממושמעים או שהם היו ממושמעים אבל בצורה מאד קשה ואטומה כלפי עצמם וגם כלפינו.

אני מכיר אנשים שבפועל הם די ממושמעים, הם קמים כל יום לתפילה, מקפידים על חוקי התנועה, מברכים כל על מה שהם אוכלים לפני ואחרי, מסודרים, מתוקתקים, לפעמים אנשים שלא קוראים עיתונים בכלל ולא שומעים רדיו (אפילו חרדי) מתוך בחירה ולמרות הפיתוי, הסקרנות והרצון שלהם לקרוא כל מה שזז ואפילו גברים ששומרים על העיניים שלהם בצורה יפה מאד ונשים שהולכות בצניעות גדולה למרות הפיתויים הגדולים אבל אם תשאל אותם אם הם ממושמעים הם יצרחו "לא!!!!! לא!!! לא!!! חס וחלילה די!!!!! אני לא יכולה לשמוע את המילה הזו!"

אז בעצם הם ממושמעים אבל אומרים לעצמם שהם לא ממושמעים כדי שהם יוכלו להיות ממושמעים בלי שתתעורר להם ההתנגדות הגדולה שלהם למשמעת…

והאמת היא שאין אדם בעולם שיש לו התנגדות למשמעת שהוא לא ממושמע בתחומים מסויימים אבל אומר לעצמו שהוא לא ממושמע כי הוא לא אוהב את המילה. אפילו בשביל לאכול אוכל טעים אדם צריך לשים לעצמו גבול ולהתגבר על הדחף לרבוץ במיטה… אין שום הגשמה של שום רצון בעולם ללא שימת גבולות.

יש קליפה מאד קשה שעוטפת את רצון העמוק שלנו להיות ממושמעים כי הפרי שבתוך הקליפה הזו הוא פרי כל כך עוצמתי ומשמעותי שאם נזכה לפצח אותה נזכה להגשים את כל חלומותינו.

מה באמת מסתתר מאחורי המילה "משמעת"?

מבחינה טכנית, הרב יעקובזון מסביר שמשמעת זה פשוט הרגל. משמעת היא הרגלים ויש כאן עוד הרבה מה להסביר אבל מבחינה המשמעות העמוקה וההשפעה של המילה הזו על חיינו המילה משמעת באמת היא המילה הנרדפת של חופש אמיתי להגשים את כל הרצונות שלי עם הגנה מקיפה מכל פגעי העולם.

קחו תחום בחיים שבו אתם במשמעת מלאה – למשל נהיגה בכביש. אתה נוהג כבר שנים ואתה מכיר את המשחק ולפעמים אתה אפילו משתולל קצת ועושה קצת שטויות ונוסע מהר וקצת חותך וכו' אבל אתה מכיר טוב טוב את המשחק, אתה ידוע שיש קו אדם שאם תחצה אותו אתה משחק בחיים שלך ולכן אתה צמוד מאד לכללי נהיגה מסויימים ופעמים רבות, אפילו אם עכשיו ממש בא לך להרביץ עקיפה לנודניק הזה שנוסע כמו זקנה לפניך ואתה באמצע עם הרגל על הגז ופתאום נוצר מצב שזה יהיה מסוכן מאד להמשיך אתה תיכנע ותאט. זו שפה לא מדוברת אבל היא שפת הכללים הפנימיים שלך.

אין נהג רגיל שאין לו משמעת ברזל, אין חיה כזו, יכול להיות שיהיו לו כללים קצת לא שיגרתיים ושאפילו הוא יעשה תאונה וילמד על בשרו אבל בשביל לשרוד בכביש ולהמשיך לנהוג כל נהג חייב משמעת ברזל ומחוייבות לכללים.

מה יקרה אם לא תנהג לפי הכללים שלך? אתה תיפגע ותפגע וזה אומר שבעצם המשמעת מגינה עליך, הכללים שומרים עליך שלא תיפגע.

אדם שהולך ברחוב ולא שומר על העיניים שלו ולא שומר על הדיבורים שלו עם נשים אחרות פוגע באושר שלו עם אשתו. במקום שהיא תהיה האישה המהממת שהוא חולם עליה כל הזמן ושהתחושה הזו רק תתחזק הוא מכניס לתוכו עוד ועוד נשים שהוא לעולם לא ישיג וזה אומר שהוא מכניס ביידים לחיים שלו תסכול, חוסר ערך, חוסר אונים, שהוא בידיים שלו מרחיק את אשתו ממנו ויוצר לעצמו מציאות נפשית בה אישתו היא כבר לא החלום שלו. לעומת זאת, אדם ששומר על העיניים שלו 100 והוא ממוקד 100 באשתו וברצון שלו שהיא תהיה החלום הנשי המדהים שלו ושהיא תגשים את כל חלומותיו בנוגע לנשים והוא מוכן להחזיק את הרצון הזה,בעוצמה ובהכנעה ובלי להתייאש – הוא יגיע לשם ועוד איך!

אדם ששומר על העינים שלו כי הוא מנסה לשלוט בעצמו או מפחד מעבירות לא יצליח וזו גם לא מטרת התורה ורצון ה' ממנו. אדם ששומר על העיניים שלו כדי לבנות קשר ושלום ואש וחברות עמוקה עם אשתו הוא ממוקד במטרה וברצון עצום שיביא לו אושר עילאי והוא לא מוכן להסתפק בפירורי נחמה מכל מיני נשים אחרות. הוא עוזר לעצמו, הוא בנתינה.

נמצא ששוב, הכללים מגינים עלינו, המשמעת חיונית לחיינו כמו אוויר לנשימה, מגינה עלינו ללא הרף.

לכל אדם יש רצונות, חלומות, דברים שהוא היה רוצה שיקרו בחיים שלו ואם אין לו זה אומר שהוא פשוט התייאש מהם כי הוא לא מוכן ללכת עם הרצון שלו ולהסכים להרגיש את חוסר האונים, את הכאב של עולה לו כשהוא ממתין, שהוא לא מוכן לצרוח את הרצונות שלו שוב ושוב עד שהם יתאזנו והוא יוכל לפעול איתם בעולם, הוא פשוט דוחק את השעה, לא מוכן להכיל את חוסר הסבלנות ונותן לעצמו "לשקוע" בייאוש תמידי. הדרך היחידה להגשים את החלומות והרצונות היא להציב גבול, להתחבר לרצונות שלי שוב ושוב ולפעול מתוכם כל פעם קצת עד שיפתחו השערים בענק.

ככל שהאדם הוא פחות ממושמע הוא חווה פחות אושר בחיים, גם בשביל לאכול פיצה אתה צריך משמעת להתגבר על הדחף לרבוץ במיטה במקום לקום למגש הפיצה… אושר זה דבר שאתה מייצר אותו זה לא דבר שבא בצורה "פאסיבית".

מכאן שהמשמעת היא כלי להגשמת הרצונות והחלומות שלי.

"מחנק, אין מקום לרצונות שלי" –  בלי גבולות אתה באמת לא יכול לתת מקום לרצונות שלך כי כל אחד מהם ישתלט על השני או שאתה פשוט תתייאש מכולם אבל בשביל באמת לתת מקום לכל הרצונות שלך (להיות בעל כושר גופני, רזה, מאוהב ודלוק על אשתך, דבוק בה', אבא רגוע ושמח לילדים וכו') אתה צריך להציב לכל אחד ואחד מהם גבול ברור שלא יפגע ברצונות האחרים שלך.

"גבולות זה כלא, משמעת זה כלא" – מה הכוונה כלא? שאני לא יכול לעשות מה שאני רוצה? או שידרשו ממני לעשות דברים שאני לא יכול או לא מסוגל לעשות? גבולות זה כלי להגשים את הרצונות שלי על ידי יצירת הרגלים באמצעות מעשים קטנים שאתה 100% מסוגל לעשות אם אתה לא מסוגל לעשות זה אומר שאתה לא מציב גבול אלא מנסה להשתלט על עצמך בכח ולא מוכן להוריד את הרף, לצעוק לה' ולהמתין.

""גבולות זה להיות כמו רובוט בלי רצון " – אם מדובר בגבולות של אחרים אתה צודק אבל אם מדובר בגבולות שאתה שם לעצמך אז זה בדיוק הפוך. מי שהוא בגבולות של עצמו הוא החופשי האמיתי שלא נכנע לדחפים שלו ולא נותן לדחפים שלו להשתלט עליו מי שאינו בגבולות הוא רובוט שנשלט על ידי הדחפים שלו בניגוד לרצונות שלו.

לחיות בגבולות, להיות ממשומע זה לא להיות בשתלטנות ורודנות כלפי עצמי להיות בגבולות זה לחיות חיים שמתחשבים ונותנים מקום וביטוי לכל הרצונות האמתיים שלי.

להיות בגבולות זה להיות נאמן לעצמי, להיות בנתינה, באהבה מול עצמי, זה להגן על עצמי, זה לחיות באיזון ויציבות נפשית וכלכלית.

"להיות בגבולות זה מאמץ נוראי, זה מעייף, אין לי כח" – אם אתה במאמץ אתה לא בגבולות, אתה פועל בחוסר התחשבות כלפי עצמך והמעשים הקטנים שהצבת לעצמך לעשות גדולים עליך. שחרר לחץ.

ואל תשכחו- אתם בכל מקרה בגבולות, אין דבר כזה שלא – פשוט נקו את ההתניה עם המושג הזה ותכניסו יותר ויותר הרגלים לחיים.

כיצד הגולם קם על יוצרו וכיצד הקליפה של המשמעת חונקת אותנו אם לא נשים לב?

למדנו שהמשמעת היא בעצם הבסיס לצורת האדם והיכולת שלו להפיק תענוג הן בעולם הזה והן בעולם הבא אז למה לא כולנו רצים בהתלהבות ומגדירים לעצמנו שהמטרה הבאה שלנו היא "להיות ממושמעים, להיות בגבולות"?

  1. בילדות או בעברנו הציבו לנו גבולות בצורה פוגעת ומשפילה מתוך חוסר התחשבות ברצונות שלנו ובעיקר לאחר שהכריחו אותנו לפעול על פי רצונם של אחרים (לטובתנו) לא חיברו את הרצונות שלנו למה שאנו עושים ולכן נוצרה לנו התנייה ולכן כל הצבת גבול נתפסת בעינינו כאכזריות וחוסר התחשבות ואטימות אפילו אם אנו בעצמנו קבענו את הגבול הזה… והאמת היא שכאשר אנו קובעים את הגבול אנו פועלים לפי הרצון המלא שלנו ושלנו בלבד ומונעים מהדחפים שלנו להשתלט עלינו.
  2. אנו לא יודעים מה זו משמעת באמת לעומק. התשובה לכך היא שהמשמעת היא בסך הכל הרגל, כן, זה הכל!

למשל, אם אנו רוצים ילדים ממושמעים אנו רק צריכים להרגיל אותם להקשיב לאבא ואמא על ידי בקשות רבות לעשיית דברים שלא יעוררו את ההתנגדות הטבעית שלהם ועידודים בצידם וכן הדבר הוא לגבי עצמנו- בשביל ליצור הרגלים טובים שיביאו אותנו למטרות שלנו צריכים לפעול בחוכמה ולא באטימות.

הכלל – רצונות גדולים עם מטרות גדולות שמחוברים למעשים קטנים (שלא מעלים לנו התנגדות כמעט בכלל) שחוזרים על עצמם שוב ושוב עד שההרגל נעשה טבע, עד שההרגל נהפך להתמכרות חיובית אך זה נושא כבר לפוסט נפרד.

מי שעוסק בתמיכה רגשית וקידום אנשים יודע שכאשר נוצרה לאדם איזו התנייה נפשית, למשל, "הוא כל הזמן מרגיש שמסתכלים עליו" גם כאשר הוא כבר יחליט שהוא רוצה לנקות את עצמו מההרגשה השיקרית הזו אחד המחסומים יהיה הרצון שלו לשמור על ההרגשה הזו, אפילו שהוא סובל ממנה. מדוע? רק בגלל שהוא התרגל אליה… זה כל כך עמוק שזה נהפך כבר לצורך נפשי "להרגיש שכל הזמן מסתכלים עלי" למרות שהוא סובל מזה ולכן הוא פשוט חייב לייצר לעצמו את המציאות הזו בדימיון שלו שוב ושוב אפילו שהיא מזיקה לו. עד כדי כך.

לכן קל וחומר הוא הדבר כאשר אנו ניצור הרגל חיובי, התמכרות חיובית שתוטמע ולא נרצה לשבור אותה לעולם.

בשורה התחתונה: רבים הם המרגישים שלהיות ממושמע או לחיות בגבולות זה אומר לחיות בכלא, להרגיש חנוק, שאין מקום לרצונות שלי, שאני מתאכזר לעצמי והאמת היא שלחיות בגבולות זה לחיות בהגשמה מלאה של הרצונות שלך, זה לחיות בחופש מדהים מהכבלים בהם אנו קשורים בעולם הזה ובהגנה מלאה בעולם הזה ובעולם הבא. והעיקר, אתם בכל מקרה בגבולות מסויימים ובכל תחום בחיים כל העניין זה רק להרחיב את הגבולות שלכם לאט לאט.

הסוד הוא מיקוד ברצון, המתנה, ומעשים קטנים כחלק מהשלם עם התחשבות ביכולות הנפשיות והפיזיות עד ליצירת הרגל מלא (בדרך כלל לוקח חודשיים).

הידיעה הזו היא הצעד הראשון בדרך לשיחרור הכאב העצום שיש לרבים מאיתנו עם המשמעת.

הצעד השני הוא לברר מה אני ארוויח מכך שאהיה אדם ממושמע – בפוסט הבא.

מותר לי להביע כעס כלפי ה'? | חלק ב'

ספר איוב פותח בתיאורו של איוב כאדם כל כך צדיק וטהור, שה' בעצמו מעיד על צדקותו.

הקב"ה הביא על איוב ייסורים קשים מאד לקח ממנו את בניו, כל רכושו הרב ירד לטמיון והוא אומר: "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך" וה' מתפעל ממנו ואומר: " וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתו!ֹ"

ואז המכה האחרונה הגיעה ייסורי השחין. איוב יושב בתוך האפר, עורו מוכה שחין, מוקף בסבל נוראי.

אשתו אומרת לו: "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת.  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי–גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל???!!! בְּכָל-זֹאת לֹא-חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו."

לאחר מכן מגיעים אליו שלושת חבריו הטובים, הם לא יכולים לדבר מרוב צער, הם לא הצליחו להכיר אותו אפילו תואר פניו השתנה מהייסורים.

לאחר שבעת ימי דממה איוב כבר לא יכול יותר. הוא מתחיל לשפוך את צערו ולקונן על מר גורלו. "אַחֲרֵי-כֵן, פָּתַח אִיּוֹב אֶת-פִּיהוּ, וַיְקַלֵּל, אֶת-יוֹמוֹ. וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר וכו' "

הוא עדיין לא מטיח דברים כלפי מעלה הוא רק מקלל וצועק.

בתגובה חברים ואומרים לו: "אחי, חקרנו את העניין לעומק, אנחנו יודעים שהאמת היא שה' לא סתם מביא ייסורים, ה' הוא צדיק תפשפש במעשיך ותחזור בתשובה!"

איוב כועס, הוא לא מקבל את הדברים, ובתגובה מבטא עוד יותר כעס אבל חברים ממשיכים באותה הדרך: "עַד-אָן, תְּמַלֶּל-אֵלֶּה; וְרוּחַ כַּבִּיר, אִמְרֵי-פִיךָ. הַאֵל, יְעַוֵּת מִשְׁפָּט?! וכו'".

איוב לא מקבל את הדברים וכועס עוד יותר אבל החבר השלישי ממשיך באותה הדרך: " וְאוּלָם–מִי-יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר;    וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ. וְיַגֶּד-לְךָ, תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה וכו' "

בקיצור הם אומרים לו: "איוב, הכל טוב ויפה אבל ה' הוא צדיק אתה לא יכול לומר שהוא לא עשה איתך צדק ואם הוא היה יכול לדבר הוא היה מ-ס-ב-י-ר לך את הדברים שתבין אותם בשכל."

ואז איוב כועס מאד ואומר להם דברים קשים וביניהם: "ועמכם תמות חכמה" ומסביר הרלב"ג: "ותעדר לפי שאתם מכחישים את המוחש".

בקיצור הוא אומר להם: "אתה מבלבלים את המח עם התובנות שלכם ואם זו נקראת חכמה אז החכמה מתה!!"
ועוד הוא אומר: "אין בעיה, אני מוכן שתהיו במקומי ואני אתן לכם את הדרשות הללו נראה מה תאמרו אז!!!??"

והם בתגובה באים אליו בטענות: "מה אתה מחשיב אותנו טמאים ומרוחקים כבהמות כי אנו לא מסכימים איתך??! תבין מה אנחנו אומרים לך!"

והוויכוח ממשיך וממשיך עד שבסוף איוב כבר לא יכול יותר ומביע את צערו וכעסו בעוצמה כה רבה עד שהוא מגיע למצב שהוא מטיח דברים כלפי מעלה עד כדי כך שהוא אף אומר לה': "אני תובע אותך לדין!!!"

בסופו של דבר החברים רואים שאין להם מה לומר עוד, איוב לא מקבל את דבריהם והם מקבלים את ההיפך ואז הם משתתקים.

מי שיתבונן בפסוקים יראה שהחברים נתנו לאיוב שלל עצות והסברים שיכלים מדוע ה' צדיק וכו' אבל לא ראינו בשום מקום שהם הביעו כלפיו אמפטיה, רחמים, הזדהו במשהו עם איוב או שהשתתפו בצערו.

 ואז, מתחיל לדבר גבר צעיר יותר בשם אליהוא. הוא אומר שהוא כועס על החברים, שטוענים שהם חבריו של איוב אבל אין להם שום דבר להציע מלבד הטפות. אליהוא מנסה לדבר אל לבו של איוב, ואומר שנפשו כואבת לראות את הסבל הגשמי, הרגשי והרוחני של איוב.

רק לאחר שהוא מזדהה איתו ובוכה איתו ביחד (ובעצם מכיל את הכאב שלו) אליהוא מוסיף ואומר לו שהוא מסכים איתו שה' אכן לפעמים נראה אכזרי אבל באמת, במציאות, זה רק משום שאנחנו כל כך קטנים בהשוואה אליו. במציאות זה הכל טוב למרות שלפעמים אנו לא מרגישים את זה.

ואז מיד ה' עצמו פונה אל איוב ישירות, מתוך הסערה.
הקב"ה לא נותן לאיוב תשובות, הוא רק שואל אותו כמה שאלות. שאלות אלו גורמות לאיוב להבין מעצמו, בלי יטיפו לו: שה' מנהל את העולם, ושהדרישות שלנו שהוא יסביר את עצמו, הן כמו תמיהותיו של תינוק על החלטות המבוגרים.

איוב מתרגש מאד כשה' מתגלה, ומבטיח להפסיק לתהות על הנהגת הא-ל ולקבל את רצונו. ואז קורה משהו מאוד מעניין…

ה' פונה לאחד משלושת החברים, שהגנו על ה' מפני איוב ואומר לו: "חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מב,ז).

האמירה הזאת נשמעת מוזרה מאוד, בפרט שמבחינה שכלית שלושת חבריו של איוב צדקו כי לה' תמיד יש סיבה טובה לכל דבר שהוא עושה והוא עושה את הטוב ביותר שיכול להיות בשביל הבן אדם, אפילו אם אנחנו לא מבינים ומרגישים זאת!

הבעיה הייתה שהחברים התנהגו באכזריות, אך-זר, זרות חוסר הזדהות עם הכאב. הם מנעו מאיוב את הדבר שהאדם הסובל הכי צריך לקבל מחבריו, נשיאה משותפת בעול בכאב, כלומר, הזדהות רגשית ודאגה. אליהוא נתן זאת לאיוב, הקל מעליו את משא הכאב ואז היה מקום לכך שה' יכנס ויתערב ויעזור לאליהוא להסביר את הדברים לאיוב.

כך מסביר רש"י את הדברים: איוב פרק מב פסוק ז: "ואם הוסיף לדבר מפני קושי יסורין אשר כבדו וחזקו עליו דבר אבל אתם פשעתם על אשר הרשעתם אותו לאמר (איוב ד) הלא יראתך כסלתך והתחזקתם אותו בחזקת רשע ולבסוף הייתם משותקים ומנוצחים לפניו והיה לכם לנחמו כאשר עשה אליהוא ולא די לאיוב בצרתו ויסוריו כי גם הוספתם על חטאתיכם פשע להקניטו:"

כלומר, רש"י אומר שה' אומר להם: "לא מספיק כל יסורי איוב שהוא קיבל אתם עוד הוספתם וציערתם אותו עוד יותר ואתם החלטתם בליבכם שהוא חוטא וגרמתם לו באמת להיות חוטא וגם בסוף נסתם לכם הפה והייתם צריכים לנחם אותו כפי שעשה אליהוא!"

ועוד דברים נפלאים אומר המלבי"ם על איוב פרק מב פסוק ז – חלק באור הענין:

"חרה אפי בך – כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, כי איוב דבר דברי חטא בפיו אבל בלבו דבר נכונה כי לבו היה שלם עם ה', והריעים היו להפך, שבפיהם התווכחו בעד ה', אבל לבם לא היה מסכים אל פיהם כמ"ש להם איוב, הכהתל באנוש תהתלו בו וכו' הלא שאתו תבעת אתכם, שהוכיחם ע"ז שדברו דברים מה שהם עצמם לא חשבו כן בלבם, ועיקר הדבור אל ה' הוא דבור הלב לא דבור החיצוני של פה, ובדבור זה לא דברתם אלי נכונה כאיוב:"

וה' רצה להענישם ואמר להם שהם צריכים להביא קורבנות ורק אם איוב יתפלל עליהם הוא יסלח להם.

ורק בסוף אנו רואים ש: וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל-אֶחָיו וְכָל-אַחְיֹתָיו וְכָל-יֹדְעָיו לְפָנִים, וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ, וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ, עַל כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-הֵבִיא יְהוָה עָלָיו;"

מכאן אנו לומדים שעד אז כל מכיריו ומיודעיו לא ניחמו אותו ולא השתתפו בצערו אלא רק אחרי שהתברר כל הסיפור הזה. כנראה שהשגיאה הזו הייתה רווחת מאד בזמנו של איוב (זמן משה רבינו) ולכן נכתב הספר הזה על ידי משה רבינו בזמנו והוא השאירו גם לדורות.

אם נתבונן בדברים נראה משהו מדהים

נניח שיש אדם שמרגיש כעס על ה' או אכזבה מה' או חוסר אמון כלפי ה'. הוא מחליט לא להביע את רגשותיו והוא שותק או שהוא מתחיל לדבר דיבורי אמונה שהוא לא מאמין בהם באמת. ה' לא אוהב את זה כי ה' יודע בדיוק מה האדם מרגיש והאדם כאילו דובר שקרים לפניו ולאחר זמן הרגשות המודחקים הללו נכנסים למגירה פנימית בלב שגורמת לאדם להתנתק מה' וגם לחטוא בכל מיני עבירות או הרגלים שהוא לא מבין למה הוא לא מצליח להתגבר עליהם ולשנות אותם.

אבל אם אותו אדם מרגיש כעס או שנאה וכדומה כלפי ה' והוא משתף את ה' ברגשותיו (בהתבודדות או תפילה) או לומר את זה לחבר אמיתי שיודע להקשיב בלי לשפוט והוא מבקש עזרה. ה' אוהב את זה, כי הרי גם ככה הוא יודע מה האדם מרגיש אז מה יש להסתיר?!…
ה' רוצה בזה ורק אחרי שאדם מתנקה מרגשותיו לחלוטין על ידי הבעתם בדיבורים (או בשירה או בצעקות או ריקוד או שאגות – מה שיוצא מבורך) יכולות התובנות השכליות על טוב ה' וכו' להיכנס ולהתקבל בתוך ליבו של האדם כפי שדיברנו במפורט בפוסט הזה – שבזמן שאדם צורח מכאב אי אפשר לדבר איתו על כלום וזה בדיוק כמו אבל שמתו מוטל לפניו ואסור לומר לו שום דיבורים, לא דיבורי אמונה ולא שום דבר אחר אלא ממתינים איתו עד שיפוג צערו ואחרי שהוא יתחיל לדבר מעצמו ויירגע אז אפשר לנסות להכניס בו דיבורי אמונה.

כאשר אדם פועל ככה אט אט הוא מתחיל להרגיש את הרגשות שלו בעוצמה ובבהירות והיחסים עם ה' מתחילים להיות כמו שהם אמורים להיות- דינאמיים, אמיתיים, חיים, נושמים. יש עליות ויש ירידות אבל יש בעיקר קשר אמיתי, זה קשר של הלב – זה הלב שה' רוצה מאיתנו.

אגב- נקודה מעניינת היא, שכל עוד ה"חברים" של איוב לא הגיעו אליו הוא היה עדיין מחזיק בתומתו, היה לו קשה וכואב מאד אבל הוא לא הטיח דברים כלפי מעלה ואפילו הפוך הוא עוד הוכיח את אשתו – הם (בתחילה בשתיקתם הרועמת והמאשימה (במשך 7 ימים) ואחר כך בדיבוריהם שהעידו על אטימות ליבם) אלו ה"חברים" שגרמו לאיוב לרדת מטה, בלעדיהם איוב היה מחזיק בתומתו כפי שה' העיד עליו!

בפוסט הבא נדבר על מה זה אומר למעשה וכיצד מדברים בצורה שאינה נחשבת הטחת דברים כלפי מעלה אלא שיתוף שם שמיים בצער שעליו נאמר שמכפילים לאדם את השפע שיורד אליו מהקב"ה בכל המישורים.

הקליקו כאן לפוסט האחרון בסידרה זו

מותר לי להביע כעס כלפי הקב"ה? | חלק א'

כפי שנכתב בפירוט במאמר " למה אנחנו לא "דלוקים-אש" בזוגיות שלנו?" אצל זוגות רבים שמגיעים לטיפול ישנו דפוס מסוים שחוזר על עצמו.

יש ניתוק רגשי כצורה להתמודדות עם הכאב שיש בזוגיות.

מדוע יוסי מנותק? מדוע הוא לא מביע את כעסיו? יש לו כעסים רבים בפנים על אשתו מדוע הוא לא מדבר? מדוע הוא בוחר לשתוק ולהתנתק?

אחת התשובות היא הפחד שלו ממה שיקרה אם הוא יבטא את הכעס שלו. הוא מפחד מאשתו והוא בעיקר מפחד מעצמו.

הוא ניסה כמה פעמים והוא ראה שהיא פשוט "לא מבינה מה שמדברים איתה" והוא חדל לנסות… ואז בוחר שלא לומר כלום. אשתו מתפוצצת עוד יותר וכך נוצר ביניהם ריחוק גדל והולך.

ישנם מקרים בהם הדפוס הוא הפוך בהם האשה היא המתנתקת והבעל הוא הכועס.

הדפוס הזה חוסר על עצמו שוב ושוב עד שנוצר ריחוק של ממש. ישנם זוגות שהדפוס הזה קבור בתוכם. הם כן מדברים, הם כן מצליחים להגיע להבנות משותפות. הם כן עברו כעסים ביחד, עליות וירידות ואחר שנים הם הגיעו לאיזו שהוא מקום טוב יחסית.

אבל יש נושאים שהם לא מדברים עליהם… יש נושאים שהוא יודע שלא כדאי לפתוח אותם ויש נושאים שהיא יודעת שלא כדאי לפתוח אותם.

ואז הדפוס הניתוק מתחיל להיכנס לתמונה לפעמים הוא גורם לנתק בעוד תחומים לפעמים הוא אכן שומר על ה"אהבה" שיש ביניהם אבל בצורה הזו הם מעולם לא יגיעו לקשר אמיתי, חי, נושם, אוהב.

בקשר אמיתי יש עליות וירידות, יש כעסים ויש פיוסים, יש אהבה חזקה מאד, יש ויברציות של אושר וקירוב בבית. זה דבר שהקירות מרגישים אותו.

בקשר חצי מנותק, (כזה שלא מדברים בו על כל הרגשות שלנו ועל כל הנושאים ועמלים ביחד להגיע להבנה מלאה של השני מתוך אמון בלתי מעורער בטוב שלו) זה לא יכול לקרות.

בקשר חצי מנותק מפחדים לריב, מפחדים לדבר, מפחדים להכנס למקום שלא נדע איך לצאת ממנו.

יכולה אכן להיות "אהבה" סטטית וקבועה שנובעת מההרגל להיות ביחד אבל להיות בוערים אחד על השני? להיות דלוקים? להיות מאוהבים?

זה כבר סיפור אחר, זה הסיפור האמיתי, זה האושר האמיתי שיש בבית.

אם הלב שלנו לא שם 100% עם כל מה שיש לו זוהי מערכת יחסים מנותקת למחצה לשליש ולרביע. אם אין ביטוי מלא של הרגשות כנים, נעימים ולא נעימים הקשר נחנק.

האהבה שקיימת בין בני הזוג תמיד קיימת, הם לא סתם התחתנו, הם לא סתם ביחד. אם הם עמדו ביחד מתחת לחופה הם כוונו לכך משמיים, הם נועדו זה לזו משמיים. אז למה אנו לא מרגישים מאוהבים ודלוקים עד לב השמיים אחד על השני לאורך ימים ושנים?

כי יש כאב שקובר את האהבה שלנו, אט, אט הכאב מצפה אותה ואנו לא מרגישים אותה. במקום האהבה יש משהו חלול, לפעמים יש פחד, יש כאב.

אם תסכימו לחשוף את הכאב ולנקות את הלב האהבה תפרוץ.

 מכיוון שזה הדפוס של הקשר שאנו מכירים אנו מעתיקים אותו גם לקשר שלנו עם ה'.

לפעמים אנו מאמינים בטעות שלא ראוי לומר לה' שאנו מרגישים אכזבה ממנו או שאנחנו מרגישים כלפיו כעס.

ובדיוק כפי שקשר זוגי נחנק כשרגשות כנים אינם באים לידי ביטוי, כך גם הקשר הרוחני שלנו עם ה' ועם עצמנו נחלש ודועך. מובן שאנחנו ממשיכים עם הפעולות החיצוניות הן בזוגיות והן בקשר עם ה', אנחנו ממשיכים להגיע לבית הכנסת, להניח תפילין, להתפלל שלוש פעמים ביום לאכול כשר ולחגוג את החגים טיפ טופ! אבל אם הלב שלנו לא שם…

הרי מטרת כל המצוות היא לחבר את הלב המדהים שלנו לה' וכאשר המצוות עצמן נהפכות למטרה והלב הולך לישון הפכנו את הקערה על פיה…

 יש לנו פחד טבעי, להביע רגשות כואבים כלפי ה', הרי אנו יודעים שהוא צודק והוא הכי חזק וזו בכלל הרי גאווה והרי ידוע שאסור להטיח דברים כלפי מעלה וזה יגרום לכך שנענש עוד יותר קשה וכו' וכו'…

הדוגמא הקלאסית לאדם שלכאורה "הטיח דברים כלפי מעלה" והביע את כל רגשותיו בלי חשבון ולכאורה הוא היה "לא בסדר" הוא איוב שלמרבה הפלא לא נענש על דבריו בכלל ואף ה' אמר בפירוש שאיוב דיבר בצורה נכונה וטובה כפי שאנו רואים שבסוף ה' פונה לאחד משלושת החברים, שהגנו על ה' בפני איוב ואומר לו: "חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מב,ז).
האמירה הזאת נשמעת מוזרה מאוד, בפרט שמבחינה שכלית שלושת חבריו של איוב צדקו (לאלוקים תמיד יש סיבה טובה לכל דבר שהוא עושה, אפילו אם אנחנו לא מבינים אותה.) מצד שני דוגמא אחת נוספת בתורה לאדם שהטיח דברים ודווקא כן נענש על כך והוא היה אחד מגדולי הדור המובהקים בדור שאחרי חורבן בית המקדש ושמו האמורא הקדוש "לוי" והסיפור שלו נכתב בגמרא על מנת ללמד אותנו להיזהר ולא להטיח דברים כלפי מעלה.

מה ההבדל בין איוב ללוי?

על כך בעזרת ה' בפוסט הבא הקליקו כאן !