הרב דסלר, מענקי הרוח של היהדות מגדיר בצורה ברורה את מהות הגיהנם. הגדרה זו כל כך עמוקה ואמיתית שהיא חוצה מגזרים וגם גויים או חילונים גמורים יסכימו איתה לחלוטין.
"כשאדם מחובר לפנימיותו אז הוא עם עצמו, "בבית אצל עצמו" אבל כאשר הוא מעתיק את עצמו לחוץ [הוא לא נוכח עם עצמו הקליקו להרחבה] אז הוא בגלות כי כל הדברים שמבחוץ הלא הם זרים לעצמיותו [הוא רק עסוק בהסחות דעת ולא מכיר או מגדל את עצמו כלל] ושבתו עם זרים כל הזמן הרי היא גלות…. ידוע שצער בית האסורים הוא הפירוד וההתבודדות מקרוביו ומיודעיו ומכל סביבתו שנפשו קשורה בה ושהיא מקום חייו. האם יצוייר בית אסורים יותר גדול מלהיות נפרש ונבדל מ"עצמו" מפנימיותו ולהיות כלוא אצל זרים, כלומר, אצל הסביבה שמבחוץ לעצמו??"
אבל אני לא מרגיש בשום גלות?
- מתחים, חששות, פחדים, לחצים, עומס נפשי, אי ידיעה של מה אני מרגיש הכל נובע מהניתוק מהעצמי. מהילד הפנימי, מהנפש הפנימית שלנו שעזבנו אותה בבדידות.
- האם אתה מבין את אשתך עד הסוף או שאתה "לא מבין מה היא רוצה"? האם את מבינה את בעלך עד הסוף או שהוא פשוט "אטום"? הכל נובע מהגלות של הנפש שלך. אתה מנותק מעצמך ולכן לא יכול להתחבר לנפש של אשתך כי החיבור הוא בנפש ולא בשכל. את מנותקת מעצמך ולכן לא יכולה להתחבר ולהבין את בעלך.
- האם אתה מרגיש את מה שילדיך מרגישים? למה הם רוצים מה שהם רוצים? כיצד לגדל אותם נפשית וחינוכית? שוב, הניתוק מהנפש הפנימית שלך, אי הידיעה כיצד לגדל אותה לא יאפשר לך לגדל את הנפשות של ילדיך.
- הכוחות הפנימיים שלך בגלות, חוסר סיפוק ומיצוי עצמי: "כמו שיש גלות וגאולת הכלל כן יש ענין של גלות בפרטיות, שיכול האדם הפרטי להיות בגלות פירושו שאלו הכוחות המיוחדים שלו הם בגלות, כי הרי לכל נברא יש כחות גדולים.. וכשהאדם אינו מוציא לידי גילוי אלו הכוחות שיש לו אז נקרא שהכוחות הללו בגלות אצלו ועל זה אומר השפת אמת שדוד המלך התפלל: "הוציאה ממסגר נפשי".
ועוד יותר מזה אומר המהר"ל (גור אריה פרשת חוקת): "ודע כי כל כח הוא ראוי שיצא לפועל וזהו עניין הכח. וכאשר אין הכח יוצא לפועל הוא תוספת על בעל הכח… הוא לו לחיסרון" אנו רואים אנשים מוכשרים ומתוסכלים – כוחות נפשיים וכישרונות זו מתנה עצומה אבל אם לא משתמשים בהם הם הופכים להיות לנטל עצום על מי שסוחב אותם במקום שהם ירימו אותו הם מועכים אותו והכל למה? כי אנחנו בניתוק מעצמנו, אנחנו לא שומעים את הקול הפנימי שלנו שדרכו יש לנו הדרכה ברורה מה' כיצד לפעול בעולם והולכים, למשל, לעבוד "בשביל לעשות כסף" ולא מתוך חיבור פנימי למשהו שאנחנו אוהבים שגם יביא לנו כסף וכדומה. - ובלשונו של הרב דסלר: "ומה שאינו מרגיש הגלות הזו הוא מפני שהיצה"ר מדמה לו שזהו עניינו [למשל, לעבוד הרבה שעות, וורקוהוליק או לחלופין להיות אובססיבי בקיום מצוות ולימוד תורה- אותה גברת בשינוי אדרת] ושראוי להתעניין בו ומתוך רוב ההתעננינות בו על ידי דימיונו אינו מכיר שהוא בגלות. אכן אם היה מביט על זה מצד האמת "באובייקטיביות", אז היה משיג [מבין] שכל שעשועי דימיונו אינם שייכים לעצמו שעצמו נשאר ריקם בהתעסקות הזו." (מכתב מאליהו ח"ה עמוד 192 וח"א עמוד 302)
אדם שכל היום רק עסוק בהסחות דעת ואינו מקדיש כל יום זמן להיות עם עצמו לבד בלי שום הסחות לעולם לא יוכל להרגיש את עצמו, להתחבר לעצמו ובאמת להיות מאושר ודלוק הוא רק מתפקד טכנית וקצת חווה שמחה פה ושם כאשר הוא משיג איזה משהו.
תחשבו על זה, אדם קם בבוקר, מתלבש, מתארגן, הולך לעבודה[הכל פעולות בחוץ ולא עם עצמו], עובד-עובד-עובד, חוזר הבייתה ב14:00 במקרה הטוב וב17:00 במקרה הפחות טוב. בבית הוא שוב אוכל, יושב מול הטלוויזיה [חי חיים של אחרים], מתפעל את הילדים [טכנית בעיקר] וחוזר לטלוויזיה או לאינטרנט לראות סרטים או לקרוא "חדשות" או לקרוא ספר או לעשות כל מיני דברים אחרים שהמשותף לכולם – הבחוץ. כל היום אני חי בחוץ ולא בפנים.
גם אדם ששומר מצוות יכול ליפול בזה בקלות, להיות רובוט שמקיים מצוות בלי חיבור פנימי או להיות מכור ללימוד תורה ככלי לבריחה מעצמך ומאשתך וילדיך זה דבר שקורה פעמים רבות ואדם גם יכול להגיע לדרגת "רב" כי מבחינה טכנית הוא יודע את ההלכות אבל הוא מה שנקרא בחז"ל "חמור נושא ספרים".
חיים רק פעם אחת – זו עובדה!
כולנו יודעים (וזה גם ניתן להוכחה בצורה מדעית טהורה) שאנחנו לא באמת מתים, אנחנו רק משילים לבוש גופני ונפשנו נשארת חיה לנצח.
תראו מה קורה לאדם שמנותק מעצמו לאחר שהוא משיל את לבושו הגופני (מה שנקרא בלשוננו מיתה): "כי אז בטלים כל הדימיונות של העולם הזה עד שלא נשאר בו אלא "עצמו", ואז הוא מרגיש שעצמו נשאר ריק בלי שום שאיפה ושייכות לשום דבר ועניין ואין לו במה לאחוז ולהתעסק ולהתעניין וזהו הרגשת ההעדר שהוא גדר גיהנם כמו שביאר המהר"ל."
שלא תחשבו שאנו לא חווים את זה אם אנחנו מדחיקים או מסיחים דעת – אנו חווים את זה כל הזמן ומדחיקים את זה עם הסחות דעת והתמכרויות (לסרטים, לשוקולד, למתוקים, לניאוף, לספרים, לטלוויזיה, לעשיית כסף, לעבודה וגם להבדיל לעשיית מצוות או לימוד תורה מתוך בריחה ולא מתוך חיבור). התוצאות הן קשות, גירושין, ילדים לא מחונכים ועזובים, פחדים, חרדות, חוסר סיפוק, עייפות נפשית וגופנית, מחלות כרוניות ואקוטיות, תסכול, חוסר ערך ושוב בריחה לעולמות אחרים שקיימים בסרטים בספרים באתרי ניאוף במתוקים – מעגל של מוות.
התרופה האחת והיחידה?
אומר רבי נחמן, רופא הנפשות הגדול: "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. דהיינו, לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה". גם הרב וולבה מדבר על ההתבודדות רבות וכל שיחה שהייתה לו בקול תורה הוא היה מסיים אותה בריטואל קבוע – "שכל אחד יקבע לעצמו התבודדות" וכל ספרו עלי שור מלא בהדרכות כיצד לדבר עם עצמך וכיצד לפתוח את נפשך ולחבר אותה אליך מחדש. וכן ספר המספיק לעובדי ה' (מבנו של הרמב"ם) מבאר זאת בארוכה במאמר ההתבודדות וגם הסבא מקלם כבר אמר "שעיקר תענוג החיים הוא לחיות עם "עצמו" בשלות הנפש וצלילות הדעת" וכן כותב גם הרמח"ל בספרו מסילת ישרים ועוד ועוד.
תתחילו, קחו על עצמכם להתבודד כל יום באופן קבוע, ניתוק מכל הסחות הדעת, אין טלפונים או אנשים בסביבה רק אתה ועצמך וה' לשיחה משותפת.
קיבלתם?
אל תדחו, תקבעו מעכשיו זמן קבוע כל יום בין 10 דקות ל60 דקות בשעה קבועה.
[php snippet=1]
