"איזה טימטום זה לקבל ערך משבירת גבול שמישהו אחר שם…" זו התובנה שיצא איתה אחד הנתמכים המתוקים שלי. "מה בגלל שהוא החליט לשים גבול אז לשבור את זה זה שווה משהו? מה הקטע?"
כאילו, יש הרבה אתגרים מזוייפים כאלו. משחק כדורגל למשל – האתגר נובע מעצם השחקנים והמשחק לא מהמציאות. וזה גם משהו חיצוני שאולי בכלל לא תואם לך!!!
אם כבר אז האתגר האמיתי הוא לשבור את השיאים שלך עם רצונות חזקים והשתדלות!
כי כשהם בחברתך כשאתה ככה הם בעצמם מרגישים אהובים ורצויים ואז הם מחזירים לך מיידית אהבה, רצון וחשק.
איך במציאות עובד הדבר הזה שנשמע כמו קלישאה: "המציאות משקפת מה שאתה מרגיש והיא לא עומדת בפני עצמה." אם אתה מרגיש שנוא כולם ישנאו אותך אם אתה מרגיש דחוי כולם ידחו ממך ואם אתה מרגיש אהוב ונחשק כולם יאהבו ויחשקו בך.
שמת לב פעם מה אתה מרגיש כשאתה בחברת מישהו שאתה מעריץ? נגיד למשל מישהו עשיר? מה אתה מרגיש כשאתה נוסע ביחד עם עשיר שהוא חבר שלך ואתה נוסע איתו באוטו?
התשובה: אתה מרגיש "עשיר" כשאתה בחברת מישהו עשיר אפילו אם אתה לא…
ולכן כאשר אתה מרגיש אהוב ורצוי ונחשק עם עצמך אז כל מי שבא איתך במגע גם מרגיש ככה. הוא נכנס לאווירה שלך כי אתה פשוט מקרין את מה שאתה מרגיש בפנים כלפי חוץ ומי שבא במגע איתך מרגיש ככה אוטומאטית בעוצמה.
ככה בעצם המציאות הפנימית שלך משתקפת בחיים שלך.
"אלא הכוונה דיש לדעת דשכר ועונש של המצוות אינם כגזרת מלך שתלוי בדעתו ורצונו (של המלך, מ"נ) בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ, אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו, שאין הדבר תלוי ברצונו (של הרופא, מ"נ), אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצוות והעבירות, כך נוסדו מהבורא ית' שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובבטולן (העמק דבר, וי' כו:ג) ."
כאשר אדם עושה עבירות הוא לא מקבל עליהם עונש מה' ישירות. ה' טבע בבריאה חוקים, אחד מהם זה שמי שמכניס יד לאש נשרף. כמו שאי אפשר לומר שמי שמכניס יד לאש נשרף כך אי אפשר לומר שמי שעושה עבירות נענש.
עוד חוקים: מי שכועס נהיה חולה. מי שכועס נחלש. זה חוקי טבע זה לא משהו אישי.
הרבה מהכעס שיש לחלק מהאנשים על ה' זה שהוא העניש אותם בכל מיני עונשים והם מרגישים שהוא לא אוהב אותם, כאילו הוא נקם בהם, שונא אותם אבל באמת זה חלק מחוקי הבריאה.
זה כמו שתבוא אליו בטענות על זה שנשרפת מהאש כשהכנסת את היד לאש.
מה שכן, ה' יכול להתערב בבריאה ולעכב את העונשים או לחלק אותם למנות קטנות או לכפר לך עליהם אם תעשה תשובה (או שאולי התשובה זה גם טבע?) וכו' הוא לא יכול לשנות את החוקים שלו בשביל הבן שלו, זה לא פייר, לא הוגן ולא נכון וגם זה יפגע בכל מטרת הבריאה.
אומר רש"י: "שכל מעשה ארץ מתונים ומעשה שמיים במהירות."
כלומר, כל מה שעושים פה בארץ צריך לעשות במתינות כי כאן בארץ שלנו המהות של הכל זו מתינות והתיקון של הכל קשור תמיד למתינות ולנכונות להמתין לכל דבר!
והדברים אמורים כלפי כל דבר. הן בעסקים , הן בזוגיות, הן בחינוך הילדים והן בכל דבר או מטרה טובה שאותה אנו רוצים להשיג – לעשות הכל במתינות.
ותזכרו שהמילים האחרונות של רבי נחמן היו: "לאט לאט"
עד כאן הוכחנו שה' רוצה בכל מאודו לשמוע את הלב שלנו ושלא משנה מה אנחנו מרגישים תמיד זה לגטימי להביע את הרגשות. שימו לב שה' קורא לאיוב "עבדי" מיד אחרי הדברים הקשים שאיוב אמר! והוא כועס על חבריו והם צריכים לבקש את סליחתו והוא אומר שאיוב דיבר נכונה בליבו. כלומר, כך צריך לדבר.
כיצד יתכן הדבר שאדם יגיד דברים שהם מבחינה שכלית לא נכונים (שהרי "הכל לטובה") וה' יסכים עם זה, ישמח בזה ועוד יעזור לאדם להתרפא מהרגשות הקשים הללו ובכלל הרי יש דבר כזה שנקרא "להטיח דברים כלפי מעלה" שהוא אסור ונענשים עליו?
והרי אפילו היה אמורא, מגדולי הדור, שנקרא לוי שהטיח דברים כלפי מעלה ונענש? ואומר הפלא יועץ: " אסור להטיח דברים כלפי מעלה ולהתרעם על מדותיו יתברך כאלו חס ושלום מעביר עליו את הדין [ה' לא עושה דין אמת]" והיעב"ץ במגדל עוז מסביר מה היה חטאו של האמורא לוי: "ולא להטיח דברים קשים, כאילו שורת הדין נותנת לעשות רצונו וחפצו לפיכך… נפרעו ממנו".
והשאלה גדלה פי כמה מאחר ורשי בבבא בתרא דף טו/א אומר בפירוש על הסיפור של איוב: "משל היה – ללמוד ממנו תשובות למקטרגים על מדת הדין ושאין אדם נתפס על צערו"
כלומר, כל הסיפור הזה בכלל לא היה ורש"י אומר שהוא בא ללמד שני דברים:
אז כיצד זה יתכן?
והתשובה עולה מאליה כפי שאומר המצודות דוד על איוב פרק לד פסוק לה: "אבל איוב לא בדעת ידבר ר"ל מקושי המכאוב אין דעתו שלימה ולזה דבריו המה לא בהשכל ולולי זאת היה גם הוא מודה לדברי ה' והמוכיחים אותו"
וכן רבינו גרשום על בבא בתרא דף טז/ב: מכאן שאין אדם נתפס על צערו. על מה שמדבר מכובד צערו דכתיב לא בדעת ידבר כלומר שאין דעתו מיושבת עליו מחמת צער:
ובצורה נפלאה מדייק זאת הבן יהוידע על סוטה דף מח/ב: " כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה. קשה למה אמר מי שיש לו פת בסלו, והלא אפילו אין לו פת בסלו גם כן צריך שיהיה לו בטחון בהשי"ת, ולא ידאג לומר מה אוכל למחר?
ונראה לומר שאם אין לו פת בסלו, נמצא הוא רעב, ואם יאמר מה אוכל למחר אע"פ שלא דבר כהוגן, אין להאשימו על זאת, דאין אדם נתפס על צערו, אך אם יש לו פת בסלו אינו רעב, ולכן אשום יאשם אם יאמר מה אוכל למחר."
כלומר, למסקנה: כל מה שמדובר שאדם מטיח דברים הוא שאדם עושה את זה מתוך יישוב הדעת, רוגע נפשי ולא מתוך כאב.
ונוסיף על כך שמי שיתבונן בדיבוריו של משה לה' בפרשות השבוע יראה הרבה פעמים דברים בוטים שמשה אומר שנחשבים כאילו "הטחת דברים" אבל גם הוא לא נענש עליהם כי אין אדם נתפס על צערו.
וזו אכן הטענה שהייתה כלפי האמורא לוי שהוא לא אמר את הדברים מתוך צער וכאב אלא מתוך דעה מיושבת ולמרות זאת הוא לא נענש על זה בכלל (כי זה לא היה מספיק חמור) ורק כאשר הוא חטא במשהו אחר הוא נענש בצליעה על שני הדברים יחד.
ברוב המקרים כדי לא להגיע למצב של הטחת דברים אנו לא משתפים את ה' ברגשותינו בכלל… או משתפים בזהירות כי כפי שכבר נשאלתי, "אם אני אתחיל לשתף את ה' ברגשות שלי הכעס שלי יעלה והכאב שלי יצוף, בפרט אם אני אשתחרר לגמרי, ואז אני גם יבוא בטענות ובכעס ודרישות עד הסוף ואז אטיח דברים ונמצא שאני פוגע בעצמי או עושה משהו לא בסדר\אסור??"
על כך בא אומר רש"י שבשביל זה בדיוק נכתב ספר איוב כדי ללמד אותך שגם אם תטיח דברים מתוך צער וכאב זה בסדר גמור, ה' לא מחשיב את הדיבורים הללו. הטחת דברים זה רק מתוך קור רוח ויישוב הדעת.
אולם, בכל אופן, בשביל הסדר הטוב (ולא כהמלצה להטיח דברים כמובן…) כדאי לדעת שהטחת דברים לא נזכרת כאיסור בפוסקים בשום מקום. מאמר חז"ל היחיד שמדבר על כך הוא בלשון "לעולם…" שזו משמעות של המלצה ואכן זה לא נפסק כאיסור להלכה למעשה. כגון: "אמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" וכן: "דאמר רב לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל משקל שתי סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף ירדו אבותינו מצרימה."
וכן הלאה… אדם שמפלה בין ילדיו לא עובר על איסור שכתוב בשולחן ערוך אבל הוא יפסיד מזה וכן לגבי אדם שאומר את המילה "בהמה טמאה" ולכן כנ"ל לגבי להטיח דברים.
אבל בכל מקרה השורה התחתונה לכולנו: ה' לא רק שלא העניש את איוב הוא דיבר בשבחו ורצה להעניש קשות את חבריו בעלי "התובנות התורניות" ומכחישי הלב.
כלומר, דברים קשים שנחשבים הטחה זה אומר "הצדק עימי ומן הדין אני צודק ולא ה' בצורה מוחלטת" לא שיתוף רגשי ובקשת עזרה אלא דרישה וטענה, לא ריצוי ופיוס ותחנונים עם שיתוף ברגשות קשים מאד אלא דרישה ממש וכל זה מתוך יישוב הדעת מלא!
הנה דוגמא לשיח עם ה': "תשמע, אני מרגיש שאני שונא אותך ואני מרגיש שאתה שונא אותי. אתה מעצבן אותי, אני כבר לא יכול ככה יותר. אני מרגיש אליך שנאה וכעס כי ככה וככה…!!! די!!!"
אל תשכח, ה' קרוב רק לקוראים אותו באמת, עד הסוף.
הרבה פעמים הכאב שלנו קשור למה שאחרים עשו לנו ויש שחוששים שברגע שהם ישתפו את ה' במה שהם מרגישים כלפי אחרים זה ייחשב כמסירת דין על אחרים שהוא דבר שלא טוב לעשותו מאחר וזה יכול לעורר דין שמים על הפוגעים וגם לפגוע במתלונן.
על מנת לצאת מן הספק הזה, בעצת תלמיד חכם גדול חיברתי נוסח מיוחד שאומרים אותו בתחילת כל התבודדות שבו בעצם אני מצהיר בקצרה שכל מה שאומר הוא לצורך ריפוי ואין אני מתכוון למסור דין על אף אחד.
הנה הנוסח:
"הרייני מוסר מודעה שכל מיני קללות, שמתות, חרמות, נידויים, מסירת דין וכל מיני דברים רעים שאולי אומר אין בהם כוונה אמיתית והם נאמרים רק לצורך רפואת הנפש. הן בהתבודדות זו והן בהתבודדויות אחרות, הן קצרות והן ארוכות, הן קבועות והן מזדמנות לכל ימי חיי."
הנוסח הזה מכסה גם פעמים בהם שכחתי לומר את הנוסח אבל יש לומר תמיד את הנוסח כולו ואין לסמוך על זה באופן קבוע אלא רק זמני למקרה של שיכחה או שנזכרת באמצע כאב ולא מתאים לך עכשיו לומר נוסחים מעצבנים…
ולמי שרוצה נוסח מקוצר שגם מועיל: "הריני מכוון שכל מה שאומר אין בו כוונה אמיתית והוא רק לצורך ריפוי נפשי."
מכיוון שהניסיון מורה על כך שאדם שמתחיל בהתבודדות להביע את ליבו מול ה' ולבטא כעסים ולבטא את הכאב שלו בצורה מפורשת מתחיל גם להרגיש פחד.
אולי חטאתי בדברים? אולי הטחתי דברים כלפי מעלה? הרי זה כתוב איפשהו שזה אסור לא?! ועכשיו בכלל אני מרגיש שאני חוטא וה' רחוק ממני עוד יותר…
על מנת להוציא את הדברים מהלב נוסיף ונאמר שהרגשות הללו הם טבעיים לחלוטין וזה בסדר גמור אם אתם מרגישים כך אבל המציאות היא שהתורה וה' שמחים מאד כאשר אדם אומר את ליבו לה' באופן מלא והדרך לשחרר את הרגשות הללו היא אותה דרך… לשתף את ה' במה שאתם מרגישים כאשר אתם שופכים את הלב, מה עולה לכם וכדומה.
אז למעשה, ה' כתב ספר מיוחד, ספר איוב בשביל ללמד אותנו ש:
שם משמואל פרשת יתרו תרעה ציטט שרבי בונם מפשיסחא שמע מרבו היהודי הקדוש שאבידת ממון אינה אבידה אבל אבידה של קמצוץ מורל ומרץ היא אבידת חיים כמו שכתבו השפת אמת ורבי צדוק הכהן שהאדם צריך להאמין בעצמו והתוכחה הכי קשה היא "ולא תאמין בחייך!" (לתת דף 12)
אוקי, אז ההפסדים הם כמובן רבים. חלקם ברורים וחלקם פחות.
לסיכום האדם המאושר הוא האדם הממושמע באמת.
יש שחוווים אותו כאדם אכזרי וקשה עם עצמו ועם אחרים אבל האמת היא אינה כך. אדם ממושמע באמת זה לא אדם שהוא לא מתחשב בעצמו או באחרים זה אדם שמאד מתחשב בעצמו אבל הוא החליט שהוא לא מוותר ולא מתייאש לא משנה מה יהיה.
הוא עומד בפתח עם הרצונות שלו ודופק על הדלת עד שיפתחו לו ואם לא פותחים הוא ממשיך להמתין עד שזה קורה וכל הנפילות שלו לא מבלבלות אותו כי הוא פשוט מסכים להחזיק את הרצון שלו ולהמתין בהכנעה עד להגשמה.
מה ארוויח מכך שאסכים להיות אדם ממושמע?
באופן כללי:
באופן פרטי:
בפוסט האחרון בסידרה נגלה מה נפסיד מכך שלא נהיה ממושמעים? הקליקו כאן
לאנשים רבים המילה "משמעת" או "להיות אדם ממושמע". מעלה כאב גדול, התנגדות גדולה.
שאלו את עצמכם: מה אני מרגיש (לא חושב בשכל אלא מרגיש) כאשר אני שומע את שמי ביחד עם המילה ממושמע.
דמיינו חבר שלכם אומר עליכם: "יוחנן ממושמע" דמיינו את עצמכם אומרים על עצמכם "אני ממושמע, אני אדם שיש לו גבולות" דמיינו את ההורים שלכם אומרים עליכם בילדות "נני הוא ילד ממושמע" או דמיינו את עצמכם בתור ילדים אומרים: "אני רוצה להיות ממושמע".
מה אתם מרגישים?
רבים רבים מרגישים לחץ, עייפות, בעסה, מאמץ, הפעלת כח, מחנק, בא להם למות, מרגישים שאין מקום לרצונות שלהם, מרגישים מוגבלים, חנוקים, קבורים בתוך כלא, צינוק, מרגישים אכזריות, רשעות.
מדוע אנו מרגישים כך? הרי במציאות "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" כלשון הגמרא, כלומר, רק אדם שהוא בגבולות 100 הוא החופשי האמיתי? התשובה לכך היא כי חונכנו על ידי מבוגרים שהם בעצמם לא היו ממושמעים או שהם היו ממושמעים אבל בצורה מאד קשה ואטומה כלפי עצמם וגם כלפינו.
אני מכיר אנשים שבפועל הם די ממושמעים, הם קמים כל יום לתפילה, מקפידים על חוקי התנועה, מברכים כל על מה שהם אוכלים לפני ואחרי, מסודרים, מתוקתקים, לפעמים אנשים שלא קוראים עיתונים בכלל ולא שומעים רדיו (אפילו חרדי) מתוך בחירה ולמרות הפיתוי, הסקרנות והרצון שלהם לקרוא כל מה שזז ואפילו גברים ששומרים על העיניים שלהם בצורה יפה מאד ונשים שהולכות בצניעות גדולה למרות הפיתויים הגדולים אבל אם תשאל אותם אם הם ממושמעים הם יצרחו "לא!!!!! לא!!! לא!!! חס וחלילה די!!!!! אני לא יכולה לשמוע את המילה הזו!"
אז בעצם הם ממושמעים אבל אומרים לעצמם שהם לא ממושמעים כדי שהם יוכלו להיות ממושמעים בלי שתתעורר להם ההתנגדות הגדולה שלהם למשמעת…
והאמת היא שאין אדם בעולם שיש לו התנגדות למשמעת שהוא לא ממושמע בתחומים מסויימים אבל אומר לעצמו שהוא לא ממושמע כי הוא לא אוהב את המילה. אפילו בשביל לאכול אוכל טעים אדם צריך לשים לעצמו גבול ולהתגבר על הדחף לרבוץ במיטה… אין שום הגשמה של שום רצון בעולם ללא שימת גבולות.
יש קליפה מאד קשה שעוטפת את רצון העמוק שלנו להיות ממושמעים כי הפרי שבתוך הקליפה הזו הוא פרי כל כך עוצמתי ומשמעותי שאם נזכה לפצח אותה נזכה להגשים את כל חלומותינו.
מבחינה טכנית, הרב יעקובזון מסביר שמשמעת זה פשוט הרגל. משמעת היא הרגלים ויש כאן עוד הרבה מה להסביר אבל מבחינה המשמעות העמוקה וההשפעה של המילה הזו על חיינו המילה משמעת באמת היא המילה הנרדפת של חופש אמיתי להגשים את כל הרצונות שלי עם הגנה מקיפה מכל פגעי העולם.
קחו תחום בחיים שבו אתם במשמעת מלאה – למשל נהיגה בכביש. אתה נוהג כבר שנים ואתה מכיר את המשחק ולפעמים אתה אפילו משתולל קצת ועושה קצת שטויות ונוסע מהר וקצת חותך וכו' אבל אתה מכיר טוב טוב את המשחק, אתה ידוע שיש קו אדם שאם תחצה אותו אתה משחק בחיים שלך ולכן אתה צמוד מאד לכללי נהיגה מסויימים ופעמים רבות, אפילו אם עכשיו ממש בא לך להרביץ עקיפה לנודניק הזה שנוסע כמו זקנה לפניך ואתה באמצע עם הרגל על הגז ופתאום נוצר מצב שזה יהיה מסוכן מאד להמשיך אתה תיכנע ותאט. זו שפה לא מדוברת אבל היא שפת הכללים הפנימיים שלך.
אין נהג רגיל שאין לו משמעת ברזל, אין חיה כזו, יכול להיות שיהיו לו כללים קצת לא שיגרתיים ושאפילו הוא יעשה תאונה וילמד על בשרו אבל בשביל לשרוד בכביש ולהמשיך לנהוג כל נהג חייב משמעת ברזל ומחוייבות לכללים.
מה יקרה אם לא תנהג לפי הכללים שלך? אתה תיפגע ותפגע וזה אומר שבעצם המשמעת מגינה עליך, הכללים שומרים עליך שלא תיפגע.
אדם שהולך ברחוב ולא שומר על העיניים שלו ולא שומר על הדיבורים שלו עם נשים אחרות פוגע באושר שלו עם אשתו. במקום שהיא תהיה האישה המהממת שהוא חולם עליה כל הזמן ושהתחושה הזו רק תתחזק הוא מכניס לתוכו עוד ועוד נשים שהוא לעולם לא ישיג וזה אומר שהוא מכניס ביידים לחיים שלו תסכול, חוסר ערך, חוסר אונים, שהוא בידיים שלו מרחיק את אשתו ממנו ויוצר לעצמו מציאות נפשית בה אישתו היא כבר לא החלום שלו. לעומת זאת, אדם ששומר על העיניים שלו 100 והוא ממוקד 100 באשתו וברצון שלו שהיא תהיה החלום הנשי המדהים שלו ושהיא תגשים את כל חלומותיו בנוגע לנשים והוא מוכן להחזיק את הרצון הזה,בעוצמה ובהכנעה ובלי להתייאש – הוא יגיע לשם ועוד איך!
אדם ששומר על העינים שלו כי הוא מנסה לשלוט בעצמו או מפחד מעבירות לא יצליח וזו גם לא מטרת התורה ורצון ה' ממנו. אדם ששומר על העיניים שלו כדי לבנות קשר ושלום ואש וחברות עמוקה עם אשתו הוא ממוקד במטרה וברצון עצום שיביא לו אושר עילאי והוא לא מוכן להסתפק בפירורי נחמה מכל מיני נשים אחרות. הוא עוזר לעצמו, הוא בנתינה.
נמצא ששוב, הכללים מגינים עלינו, המשמעת חיונית לחיינו כמו אוויר לנשימה, מגינה עלינו ללא הרף.
לכל אדם יש רצונות, חלומות, דברים שהוא היה רוצה שיקרו בחיים שלו ואם אין לו זה אומר שהוא פשוט התייאש מהם כי הוא לא מוכן ללכת עם הרצון שלו ולהסכים להרגיש את חוסר האונים, את הכאב של עולה לו כשהוא ממתין, שהוא לא מוכן לצרוח את הרצונות שלו שוב ושוב עד שהם יתאזנו והוא יוכל לפעול איתם בעולם, הוא פשוט דוחק את השעה, לא מוכן להכיל את חוסר הסבלנות ונותן לעצמו "לשקוע" בייאוש תמידי. הדרך היחידה להגשים את החלומות והרצונות היא להציב גבול, להתחבר לרצונות שלי שוב ושוב ולפעול מתוכם כל פעם קצת עד שיפתחו השערים בענק.
ככל שהאדם הוא פחות ממושמע הוא חווה פחות אושר בחיים, גם בשביל לאכול פיצה אתה צריך משמעת להתגבר על הדחף לרבוץ במיטה במקום לקום למגש הפיצה… אושר זה דבר שאתה מייצר אותו זה לא דבר שבא בצורה "פאסיבית".
מכאן שהמשמעת היא כלי להגשמת הרצונות והחלומות שלי.
"מחנק, אין מקום לרצונות שלי" – בלי גבולות אתה באמת לא יכול לתת מקום לרצונות שלך כי כל אחד מהם ישתלט על השני או שאתה פשוט תתייאש מכולם אבל בשביל באמת לתת מקום לכל הרצונות שלך (להיות בעל כושר גופני, רזה, מאוהב ודלוק על אשתך, דבוק בה', אבא רגוע ושמח לילדים וכו') אתה צריך להציב לכל אחד ואחד מהם גבול ברור שלא יפגע ברצונות האחרים שלך.
"גבולות זה כלא, משמעת זה כלא" – מה הכוונה כלא? שאני לא יכול לעשות מה שאני רוצה? או שידרשו ממני לעשות דברים שאני לא יכול או לא מסוגל לעשות? גבולות זה כלי להגשים את הרצונות שלי על ידי יצירת הרגלים באמצעות מעשים קטנים שאתה 100% מסוגל לעשות אם אתה לא מסוגל לעשות זה אומר שאתה לא מציב גבול אלא מנסה להשתלט על עצמך בכח ולא מוכן להוריד את הרף, לצעוק לה' ולהמתין.
""גבולות זה להיות כמו רובוט בלי רצון " – אם מדובר בגבולות של אחרים אתה צודק אבל אם מדובר בגבולות שאתה שם לעצמך אז זה בדיוק הפוך. מי שהוא בגבולות של עצמו הוא החופשי האמיתי שלא נכנע לדחפים שלו ולא נותן לדחפים שלו להשתלט עליו מי שאינו בגבולות הוא רובוט שנשלט על ידי הדחפים שלו בניגוד לרצונות שלו.
לחיות בגבולות, להיות ממשומע זה לא להיות בשתלטנות ורודנות כלפי עצמי להיות בגבולות זה לחיות חיים שמתחשבים ונותנים מקום וביטוי לכל הרצונות האמתיים שלי.
להיות בגבולות זה להיות נאמן לעצמי, להיות בנתינה, באהבה מול עצמי, זה להגן על עצמי, זה לחיות באיזון ויציבות נפשית וכלכלית.
"להיות בגבולות זה מאמץ נוראי, זה מעייף, אין לי כח" – אם אתה במאמץ אתה לא בגבולות, אתה פועל בחוסר התחשבות כלפי עצמך והמעשים הקטנים שהצבת לעצמך לעשות גדולים עליך. שחרר לחץ.
ואל תשכחו- אתם בכל מקרה בגבולות, אין דבר כזה שלא – פשוט נקו את ההתניה עם המושג הזה ותכניסו יותר ויותר הרגלים לחיים.
למדנו שהמשמעת היא בעצם הבסיס לצורת האדם והיכולת שלו להפיק תענוג הן בעולם הזה והן בעולם הבא אז למה לא כולנו רצים בהתלהבות ומגדירים לעצמנו שהמטרה הבאה שלנו היא "להיות ממושמעים, להיות בגבולות"?
למשל, אם אנו רוצים ילדים ממושמעים אנו רק צריכים להרגיל אותם להקשיב לאבא ואמא על ידי בקשות רבות לעשיית דברים שלא יעוררו את ההתנגדות הטבעית שלהם ועידודים בצידם וכן הדבר הוא לגבי עצמנו- בשביל ליצור הרגלים טובים שיביאו אותנו למטרות שלנו צריכים לפעול בחוכמה ולא באטימות.
הכלל – רצונות גדולים עם מטרות גדולות שמחוברים למעשים קטנים (שלא מעלים לנו התנגדות כמעט בכלל) שחוזרים על עצמם שוב ושוב עד שההרגל נעשה טבע, עד שההרגל נהפך להתמכרות חיובית אך זה נושא כבר לפוסט נפרד.
מי שעוסק בתמיכה רגשית וקידום אנשים יודע שכאשר נוצרה לאדם איזו התנייה נפשית, למשל, "הוא כל הזמן מרגיש שמסתכלים עליו" גם כאשר הוא כבר יחליט שהוא רוצה לנקות את עצמו מההרגשה השיקרית הזו אחד המחסומים יהיה הרצון שלו לשמור על ההרגשה הזו, אפילו שהוא סובל ממנה. מדוע? רק בגלל שהוא התרגל אליה… זה כל כך עמוק שזה נהפך כבר לצורך נפשי "להרגיש שכל הזמן מסתכלים עלי" למרות שהוא סובל מזה ולכן הוא פשוט חייב לייצר לעצמו את המציאות הזו בדימיון שלו שוב ושוב אפילו שהיא מזיקה לו. עד כדי כך.
לכן קל וחומר הוא הדבר כאשר אנו ניצור הרגל חיובי, התמכרות חיובית שתוטמע ולא נרצה לשבור אותה לעולם.
בשורה התחתונה: רבים הם המרגישים שלהיות ממושמע או לחיות בגבולות זה אומר לחיות בכלא, להרגיש חנוק, שאין מקום לרצונות שלי, שאני מתאכזר לעצמי והאמת היא שלחיות בגבולות זה לחיות בהגשמה מלאה של הרצונות שלך, זה לחיות בחופש מדהים מהכבלים בהם אנו קשורים בעולם הזה ובהגנה מלאה בעולם הזה ובעולם הבא. והעיקר, אתם בכל מקרה בגבולות מסויימים ובכל תחום בחיים כל העניין זה רק להרחיב את הגבולות שלכם לאט לאט.
הסוד הוא מיקוד ברצון, המתנה, ומעשים קטנים כחלק מהשלם עם התחשבות ביכולות הנפשיות והפיזיות עד ליצירת הרגל מלא (בדרך כלל לוקח חודשיים).
הידיעה הזו היא הצעד הראשון בדרך לשיחרור הכאב העצום שיש לרבים מאיתנו עם המשמעת.
הצעד השני הוא לברר מה אני ארוויח מכך שאהיה אדם ממושמע – בפוסט הבא.