שלב א' של שינוי בחיים: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות": שינוי אמיתי יכול להתחולל רק אם אני מקבל על עצמי פעולות קטנות, אבל כל יום, עד שנוצר לי הרגל שהוא כמו טבע שני.
קבלה ללא שום רגש, עד שזה יוצא מחוץ לבחירה שלי ומגיע למצב שאין התלבטות לגבי העשייה.
זהו ההרגל.
מה הסכנה בכך? הלב כמובן, ההרגש.
יוסי מניח תפילין: "אני כבר מומחה בקשירת תפילין והורדתן בזמן הקצר ביותר… התרגלתי, אבל הלב? אני לא מתרגש כבר, לפעמים לא מרגיש כלום."
לילך קיבלה על עצמה לעשות כושר כל יום: "בהתחלה הייתה תחושה סבבה, של התחדשות, אבל התחלתי להתרגל ופתאום נמאס לי, אין לי טעם בזה, להתאמן כמו רובוט."
ה' הרי יכל ליצור קופים שמיומנים בקשירת תפילין ואפילו שלומדים תורה, בלי בחירה, בלי עבירות… אבל הוא החליט לברוא אותנו עם בחירה. מכאן לומדים שהעיקר זה החיבור של הלב למצוות ולחיים בכלל אבל מצד שני בלי לבנות הרגלים טובים אוטומטיים אין בכלל צורת אדם?
מצד אחד אנחנו בנויים בצורה כזו שאנו צריכים לעבוד על אוטומאט חיובי אבל מצד שני כאשר אני על אוטומאט אין לי רגש, אין לי רצון. אני כבוי.
ננסח את הקושייה במילים מדוייקות יותר: כיצד נהיה גם על אוטומאט וגם עם רצון ורגש?
אנשים רבים יענו תשובות מגוונות, למצוא עניין במה שאתה עושה או לגוון (בסוגי בכושר למשל), לעודד את עצמך וכו' תשובות נפלאות ונכונות אבל העיקר חסר.
מה העיקר? הרצון.
שלב ב' של שינוי בחיים: לבחור בפעולה האוטומטית כל פעם מחדש מתוך רצון.
אבל אני כבר לא רוצה?
זה לא נכון, תתבונן בתוך עצמך ותגלה שיש הרבה קולות ורגשות בפנים (אתה מושל על מדינה – זוכר?) חלקם אכן לא רוצים אבל חלק נכבד מהם מאד רוצה (הרי זו הסיבה שבכלל התחלת את הקבלה שלך) תתחבר אליהם, תרגיש אותם, תדבר איתם ומתוכם תפעל, מתוכם תבחר שוב מחדש להניח תפילין כי אני רוצה, לעשות כושר כי אני רוצה. להיות עם הבעל הזה כי אני רוצה ולא כי התרגלנו, להיות עם האישה הזו כי אני רוצה כל יום מחדש ולא כי אין ברירה.
למה? כי זו האמת!
אתה באמת רוצה, את באמת רוצה אחרת לא היית פה, רק שיש עוד קולות בפנים שצריך לתת להם מקום בהתבודדות אבל לא במהלך הרגיל של החיים.
אבל אני חייב אז איך אני יכול לרצות?
זה נכון שיש גם דברים שאתה חייב מבחינה רוחנית, שכלית או מחוייבויות אחרות אבל מבחינה נפשית וגם מעשית אתה לא חייב, יש לך בחירה ואתה יכול לא לעשות.
תתבונן בפנים ותגלה שיש לך הרבה סיבות שאתה כן בוחר לעשות גם אם לא היית מצווה. ובכלל אם אתה עושה משהו זה אומר שאתה (או חלקים רבים ממך) בוחר לעשות אותו – אל תבחר על אוטומט.
תעשה על אוטומט אבל אל תבחר על אוטומט!
וזה מה שבעצם, בעומק, אומרים חז"ל: "גדול המצווה ורוצה יותר ממי שאינו מצווה ורוצה."
עיקר המלחמה של האדם זה שלב ב' ולא שלב א'!
אנשים חושבים שזה קשה להתרגל בהרגלים חיוביים אבל הם טועים, עיקר הקושי הוא לבחור כל פעם מחדש בטוב. להתחבר לטוב ולבחור בו מחדש. להרגלים ניתן להתרגל, זה רק קשה בהתחלה אבל הסיבה שאי אפשר להתמיד והמלחמה האמיתית היא הבחירה בטוב כל פעם מחדש.
כל הדברים הללו הן מתוך הווידאו המומלץ הזה של אחד המורים הגדולים שלי, גידי דבוש:
בקיצור
לעשות את הפעולה האוטומאטית עם רצון, עם החלטה, עם ידיעה והרגשה שאני רוצה בזה (או לפחות חלקים ממני) ולכן אני עושה את זה.
כיצד עושים את זה? מדברים עם עצמנו ומגלים את החלקים שכן רוצים ואיתם ומתוכם פועלים ושוב ושוב בוחרים בפעולה האוטומטית מרצון כאילו זו הפעם הראשונה, מהתחלה, מחדש, כאילו עד עכשיו לא רציתי.
הכלל: לחדש את הרצון שוב ושוב על מה שאני עושה.
כיצד: התבוננות קצרה, להיזכר ולזהות את הרצון המקורי לפני שאני מתחיל את הפעולה האוטומטית.
אני בוחר להיות נשוי לאישה הזו, אני בוחרת להיות נשואה לגבר הזה, אני בוחר ללכת לתפילה, אני בוחר לברך, אני בוחר לא לדבר לשון הרע, אני בוחר להיות עם הילדים שלי, אני בוחר ורוצה בכל הדברים ובכל המחוייבויות שקיבלתי על עצמי ואז אני הולך עם רצון הולך וגובר ואני מעודד את עצמי על כך באופן קבוע.
מה שיקרה זה שכך אתה תתן תיקוף ואישור והעצמה לחלקים שרוצים והחלקים שלא רוצים פתאום גם יקבלו חשק ורצון וישתכנעו.
ואז אתה תתחיל להיות דלוק על עצמך ועל החיים שלך ואז את תתחילי להיות מאושרת ודלוקה עם רצון בוער ושוב ושוב תבחרו בטוב מתוך רצון מלא!