סיפור חזק !!!!!

קצב עומד לסגור את העסק שלו וכלב נכנס לתוך האטליז. הוא ניסה להפחיד אותו, אבל הכלב חזר. שוב ניסה להפחיד אותו, אבל אז שם לב שהכלב מחזיק מעטפה בפיו.

הקצב פתח את המעטפה ומצא שטר של 100 ש"ח וגם פתק: "אנא שלח לי עם הכלב 1 ק"ג  של בשר בקר טחון ו- 2 ק"ג שניצלים".  המום, הקצב לקח את הכסף, הכניס את הבשר הטחון והשניצלים בשקית והניח אותה מול  הכלב, אך שכח לתת את העודף. הכלב התחיל לנבוח ולהראות את הניבים שלו.   כשהבין מה קורה הקצב הכניס את העודף בתוך השקית , הכלב נרגע, לקח את השקית  בפיו ועזב את האטליז.

הקצב סגר את העסק שלו במהירות והלך אחרי הכלב. הכלב ירד במורד הרחוב עד הרמזור הראשון, ישב על המדרכה והמתין שיהפוך לירוק  ואז חצה את הרחוב עם הקצב מאחוריו במעקב צמוד.

לאחר הליכה לאורך מספר בלוקים וחציית רחובות אחדים נעמד הקצב פעור פה כי ראה  שהכלב עצר ליד בית, הניח את השקית על הריצפה, נעמד על רגליו האחוריות וצלצל  בפעמון. הדלת לא נפתחה. הכלב צעד אחורה, התנגש בדלת ברעש חזק. הוא חזר על  הפעולה מספר פעמים, אך איש לא ענה בבית.

הקצב ראה אז שהכלב לקח את השקית בפיו, הקיף את הבית, קפץ מעל לגדר וניגש  לחלון, שיחק עם הרגליים על הזכוכית מספר פעמים ולאחר מכן חזר אל הדלת.

איש אחד פתח את הדלת … והחל להכות קשות את הכלב! הקצב רץ אל האיש כדי לעצור  אותו ואמר: " בן אדם, מה אתה עושה? הכלב שלך הוא גאון !"  האיש, ענה בכעס גדול: "איזה גאון?  הכלב הזה מטומטם! זאת הפעם השנייה השבוע,  שהוא שוכח את המפתחות …. ואני באמבטיה!"

מוסר השכל:  לא משנה כמה תעבוד, בעיני הבוס הזה שום דבר לא מספיק.

ואם אתה כאילו הבוס הזה של עצמך…?! אחחמממ תחליף בוס, זה לא אתה.

מישהו השתלט לך על המערכת.

 פןסט זה מיועד לאנשים היקרים, האחראיים (יותר מדי), המסורים לכולם (אבל פוגעים בעצמם) שעובדים כמו כלב, מרגישים כמו כלב ובסוף חיים כמו כלב- יש ה' בעולם, שחררו, הרפו, אל תרחמו יותר ממנו ואל תגזלו ממנו את תפקידו, תקשיבו לעצמכם, תתחשבו בעצמכם, ואהבת לרעך כמוך זה רק אם יש אהבה (שמקבלת ביטוי מעשי) ל"כמוך" לעצמך.
יש הבדל בין "לתת את הנשמה" באהבה לבין "להוציא לעצמך את הנשמה".
זה ההיפך ממצווה.
"הרפו ודעו כי אנכי אלוקים" אומר לנו הנביא ממרחק של אלפי שנים – רק אם תרפו תזכו לדעת אותי, להיות מאושרים.
גם פרעה ידע את הסוד הזה ולכן אמר לבני ישראל "נרפים אתם נרפים על כן אתם אומרים לכה נזבחה לה'".

הרב ארז נשאל על ידי אדם שרבו נתפס בדברים מקולקלים והוא נשבר מזה לגמרי:

"לאחרונה הרב שלי הורשע בעבירות חמורות. כבר היו סימנים קודם לכן שמשהו לא בסדר איתו, אבל כמובן בהתחלה לא רצינו להאמין. הסברנו לעצמנו שזה רק עלילות שווא, מניעות על הקדושה, מלחמת החושך באור שלפני הגאולה. עכשיו זה פשוט נשאר אגרוף בפרצוף. אין לי דרך יותר להכחיש ולהתעלם וגם לא רצון לזה. הרב שלי היה שקרן, רודף כבוד, מטורף ונואף. כל התורה שלי ממנו, כל החיות שלי ממנו, כל התקווה שלי ממנו. אני מפורק."

הרב ענה לו תשובה יפה מאד שמצורפת לפוסט הזה להורדה בקובץ פידיאף אבל אני רוצה להתעכב על משהו מרכזי שהוא אמר בתשובתו: "אנחנו רגילים לחשוב – או התמסרות או הסתייגות. מחשבה של שחור לבן. חז"ל גורסים אחרת. "אָמַר רַבי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוי: לְעוֹלָם יהְיוּ כָל בְנֵי אָדָם בְעֵינֶּיךָ כְלסְטים ׁ(שתחשוד בהם שעלולים לפגוע בך וברכושך ומצד שני(, וֶּהֱוֵי מְכַבְדָם כְרַבָן גַמְליאֵל (כבד אותם כמו שתכבד אדם גדול כרבן גמליאל)" דֶּרֶּךְ אֶּרֶּץ רַבָה ה'."

ואני שואל איך אפשר מצד אחד לכבד את השני כמו רבן גמליאל ומצד שני לחשוד אותו כאילו הוא ליסטים??

התשובה פשוטה לכל מי שמסתכל פנימה ויודע שיש בנפש של כל אחד כמה כוחות שכל אחד מושך לכיוון אחר והבחירה של האדם היא לגלות את הטוב ולגדל את כל החלקים שלו לכיוון הטוב אבל מאיפה אתה יודע היכן אוחז זה שמולך? האם הוא בכלל עובד על עצמו? האם הוא מכיר את עצמו? אז נכון שאני יודע שהוא טוב והוא רוצה טוב ואם הוא עושה דברים לא טובים זה בגלל הבלבול הפנימי שיש לו אבל עדיין זה לא אומר שאני צריך לתת לו לפגוע בי ולכן צריך גם לא לשכוח את נקודת הליסטים.

אמון מלא זה דבר בסיסי מצד אחד והדיפולט אבל זה גם דבר שנבנה ואם אני באמון מלא זה לא אומר שאני נמחק ואני כבר לא קיים.

להיות באמון זה לא להיות נטול רצון,חשיבה הגיונית ויכולת הבעה או תגובה.

מצד אחד לכבד כרבן גמליאל כי אני רוצה לגלות את המעלה שלהם גם לעצמי וגם להם אבל מצד שני לשים לב ולא להימחק ואז כאשר אגלה משהו לא תקין כאשר אדבר איתם אדבר ממקום של אתה רבן גמליאל לא מתאים לך להיות ליסטים.

אתמול חבר היה אצל רופא שיניים ותך כדי הטיפול הוא שינה לו ממה שהם סיכמו (בהסכמתו) ואחרי הטיפול הוא לא הבין איך הוא הסכים לשינוי הזה (שחסך לרופא כסף ויצר לו טיפול פחות טוב כאשר המחיר שהוא שילם היה אותו הדבר).

הוא הרגיש מטומטם, מרומה, דביל, חלש אופי, והתפלל על זה (על הרגשות שלו בעיקר לא על ההפסד) בשחרית היום ואחרי חצי שעה כשהוא הגיע למייל וראה את התשובה הזו של הרב ארז. זה היה ממש בול מענה משמיים.

הוא נתן בו אמון יתר, הלך למקום של אמון מלא לרופא שהוא לא מכיר את רמת האמינות שלו (זה היה טיפול ראשון), את איכות העבודה שלו והסטנדרטים שלו ואחרי שאמר מה הוא רוצה וגם התווכח והביא את עצמו לא רע בכלל הוא נכנס לאמון מלא ולסוג של ריצוי בלי להשאיר את הנקודה של ה"ליסטים".

למה זה קרה לו? אחרי התבוננות הוא גילה כי יש לו הרגשה מזוייפת שאם יש לאדם את המילה 'ד"ר' או 'עו"ד' וכדומה לפני שמו זה אומר שהוא משהו מדהים, חכם, פיקח, מלומד וכו' ואז עולה לו חוסר ערך כאשר הוא ליד אנשים כאלו, חוסר ערך שלא נותן לו להביא את עצמו לגמרי מולם, להגיד בחופשיות מה הוא רוצה חושב ומרגיש ובטח שלא להעיז "להתווכח" עם הוד מעלתם או לריב איתם…

הרב יעקובזון אומר, שהתנהגות כזו ליד הילדים מהווה חורבן לכל החינוך ועדיף כבר לריב איתם (להציב גבולות בכבוד ובתקיפות) מאשר להתקפל או לחייך בריצוי כאשר הם מבזים או תוקפים או חסרי סבלנות לשאלות.

החשיפה של המערכת הפנימית היא זו שנותנת את הריפוי את אפשרות השינוי לפעם הבאה.

השאלה המלאה והתשובה של הרב ארז: הרב שלי הורשע

יום בהיר של קיץ, שמים כחולים, ציפורים מצייצות. הכל נראה כמו התחלה טובה של יום נפלא, עד שלפתע בלי שום התראה מוקדמת אתה מרגיש ענן כבד על הלב, ענן שמרוקן לך את הכח והרצון, את החשק ואת המרץ לעשות משהו, ובכלל לחיות…
הענן הזה יכול להופיע גם עם פקיחת העיניים בבוקר, בכניסתך לבית או בפגישתך עם ילדיך או עם רעייתך. מאיפה זה הגיע? אתה חושב לעצמך, מה הוא ומי הוא בכלל? היה יפה עד עכשיו, למה לקלקל לי את המצב רוח?
אחד המפתחות, להבין מה קורה לי ואיך לצאת מזה, זה להכיר תופעה קשה ומכרסמת בשם: "היסוס".

ההיסוס הוא שם נרדף לספֵק, המקרר את הלב החם, האוהב והחי שבתוכנו.

מאיפה מגיע ההיסוס? מודאות שנאבדה ונשכחה!

איזו וודאות?

כשאני מרגיש תסכול וחוסר ערך מאיך שהיום שלי נראה, חסרה לי הודאות שאני טוב ושעשיתי המון דברים טובים ושווים היום.

כשאני מרגיש כשלון כשבנִי לא לובש ציצית או לא מברך כראוי – חסרה לי הודאות שאני אבא מדהים שרוצה רק טוב לילדי ושאני עושה את המקסימום שאני יכול כדי לחנך כראוי, והכי חשוב שהשי"ת גם אבא של ילדַי ובדרכו שלו יעזור לבנַי להגיע למקום הנכון.

כשאני נפגע וכועס על אשתי מאמירה פוגעת, שנאמרה בשעת מריבה – חסרה לי הודאות שהיא טובה, שהיא רוצה רק בטובתי ושהאמירה שלה באה ממצוקה שעברה עליה באותו רגע.

כשאני חי עם ווליום רגשי נמוך במשך היום, בלי רצון חם ודלוק – חסרה לי ודאות על הטוב המדהים שבתוכי שמחכה כבר לפרוץ החוצה ולהאיר את העולם.

כשהזוגיות מלאה במריבות או סתם בריחוק תמידי – חסרה לנו הודאות שזוגיות יכולה להיות חמה, מכבדת ואוהבת, גם לאנשים "קרים" כמונו.

כשאני דואג מהמצב הכלכלי שלי – חסרה לי ודאות שיש לי אבא רחמן שדאג, דואג וידאג לכל מחסורי.

אלו רק דוגמאות לאין ספור מצבים בחיינו, בהם אנו מרגישים רגשות קשים כלפי עצמנו, כלפי הקרובים אלינו וכלפי השי"ת; רגשות כמו חוסר אונים, תסכול, פחד, כעס, חוסר ערך ואפילו סתם ריקנות או יובש בחיים.
המקור לכל זה הוא עמלק שסוגר לנו את הלב ומקרר אותו באמצעות הספק, שזורע בתוכנו. זאת הסיבה לכך שאנו מצווים מדי יום לזכור "את אשר קרך בדרך".

תבדוק, אחי המתוק, איזה ספק יש בליבך כעת המונע ממך להיות בטוב שלך ואז תבין איזו ודאות נשכחה, שאם רק תזכיר אותה לעצמך עכשיו – יתהפך הכל לטובה.

באהבה…
הרב אייל ישראל שטרנליב

השאלה הגדולה

שאלה גדולה נשאלתי, שאלה שרבים לא מצליחים לענות עליה תשובה מדוייקת ועמוקה שתניח את הדעת במאמר זה ננסה לתת מענה עמוק ומקיף שיעשה סדר אחת ולתמיד.

בואו ניקח סיטואציה, אדם פגע ברכבו של חבירו.

מצד אחד הוא חייב לשלם לניזק כסף אבל מצד שני הרי הכל משמיים אז למה שהוא ישלם? הרי ה' עשה את זה? או איך שאוהבים לומר: "ה' גילגל את זה"?

איך יכול להיות ש"הכל משמיים" אבל אני חייב לשלם?

הקדמה- הגמרא אומרת שני יוצאים מן הכלל לכך שהכל משמיים:

1. "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" – חוץ מנקודת הבחירה, חוץ מהרצון הפנימי.
2. "הכל בידי שמיים חוץ מצינים ופחים" – צינים ופחים הכוונה לכל הדברים שאדם מזיק לעצמו. כגון המתאבד או ההולך במקום סכנה ונפגע או מי שעושה פעולות שמזיקות לעצמו (כמו לעשן למשל) ונפגע מכך – כל הייסורים הללו, כל הדברים הללו אינם מן השמיים אלא האדם מביא אותם על עצמו. וזה מה שהקב"ה, אחרי שהוא ברא את העולם ולקח את אדם הראשון ל"סיבוב" להראות לו את כל הבריאה: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך!" כי הכל בידי שמיים חוץ מנזקים שאדם גורם לעצמו.
3. מצד שני וזה בדרך כלל מה שקורה לנו – האדם צריך מראש להיכנס למקום נמוך ללא בחירתו ולחיות בתוך הרגלים שלא הוא הרגיל את עצמו אליהם (אלא הוריו וסביבתו שהקב"ה זימן לו) והבחירה שלו היא תמיד רק לעשות את הצעד הבא בשביל לצאת משם.
   למשל הוא הורגל בעבירות מגיל מאד קטן והוא כמעט אנוס היום או שהוא הורגל בהרגלים רעים מבטן ומלידה, תינוק שנשבה וכדומה. וכאן החוכמה היא לדעת כמה אחוזי בחירה יש לנו בכל מעשה ומעשה ואת האחוזים שיש לנו בהם בחירה יש לנו לבחור בטוב ולדעת שהשאר זה כלל לא עבירה! כפי שרבי חיים גריינמן הורה לבעל תשובה שהורגל לעשן 4 קופסאות סיגריות ביום שבשבת הוא יעשן פחות קופסא אחת וכל השאר זה לא חילול שבת! וכל זה כמובן בתנאי שהאדם הוא כנה עם עצמו ב100 אחוזים והראייה לכך היא שהוא מתקדם משבת לשבת אחרת הוא רק עובד על עצמו. וצריך לכתוב על זה פוסט נפרד להבהיר את הדברים יותר ולהוכיחם ממקורות מפורטים.

ואחרי ההקדמה הזו עדיין נשאלת השאלה- אם פלוני פגע בי וזה משמיים אז למה שיענש? למה שישלם את הנזקים שהוא עשה?

התשובה במילה אחת – הקב"ה מזווג זיווגים!

הרב שוורץ מחבר הספר, בלבבי משכן אבנה חלק ב פרק ג': "דיברנו עד עתה שהנקודה המרכזית של החיים, שורש היסוד והתכלית של כל חיי האדם – הן בעלמא הדין והן בעלמא דאתי – זו האמונה. "בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה".
המשכנו והרחבנו לבאר שישנן שתי נקודות: אמונה של ידיעת השכל, ידיעת המושכלות, ואמונה שבלב. מהות האמונה שבלב, כפי שביארנו, זו ההכרה שהקב"ה הוא מציאות גמורה, ויתר על כן שהלב מרגיש אותה כחלק ממנו, שיהודי מרגיש את עצמו כחלק אלו-ק ממעל.
ועתה נמשיך ונבאר את הדברים.
ידוע המעשה המובא במדרש (ויקרא רבה ח, א): "שאלה מטרוניתא את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששה ימים, אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה? אמר לה: מזווג זווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני וכו"'.
ודאי שהדברים אינם כפשוטם, וכבר עמדו המפרשים על השאלה, וכי כמה זמן לוקח לזווג זיווגים? מהו, אם כן, עסקו של הקב"ה כל היום לזווג זיווגים?"

עיינו שם בתשובתו המפורטת אבל מסקנתו היא שאכן הקב"ה כל היום מזווג זיווגים אבל הזיווגים הם לא רק בין אנשים לנשים אלא גם בין בני האדם וגם בין האדם אל ה'. בעצם כל עיסקו של הקב"ה מאז בריאת העולם זה ליצור זיווגים בעולמנו.

וכאן התשובה הפשוטה לשאלתנו הגדולה: אם אדם בוחר לקלל מישהו ה' מזווג לו מישהו שמגיע לו בדין שמיים להיות מקולל. המקלל יענש על בחירתו הרעה ולמקולל יש בחירה האם לראות את ה' ולקבל את הביזיון באהבה ולדעת שאם זה לא היה בא לו מהרשע הזה זה היה מגיע מרשע אחר או שלא. פעמים רבות הניסיון האמיתי של המקולל הוא אינו בשעת מעשה, כי בשעת מעשה הלב חם ונפגע ומותר מן הדין להשיב על החירופין אבל אחר כך כשהאדם נרגע מתחיל הניסיון האמיתי שלו האם לראות בכך את יד ההשגחה שרצתה לנקות לו ייסורים יותר גרועים או להחזיק בפגיעתו.

כאן אני חייב לציין, כי אין התורה דורשת מבן אדם להיות כאבן שאין לה הופכין ואם פגעו בו מותר לו מעיקר הדין להחזיר באותה הצורה (ולפעמים הוא ממש מחוייב כי אחרת הוא יכול להינזק בנפשו מכך) אבל כל זה, זה בשעת מעשה, לאחר שהוא נרגע אסור לשמור עברה וללכת לנקום במזיד אלא יש ליצור הידברות מתוך אמון בטוב על מנת להגיע לפיתרון שיניח את דעת כל הצדדים.

כך גם מסביר החזון אי"ש את הסתירה לכאורה שיש בכך שעין הרע יכולה לפגוע בבני אדם, מה זה לא משמיים? ותשובתו היא:

"ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחת, מעמידים מציאות זו בסכנה. ואף שהכל בידי שמיים, מכל מקום כשנגזר על דבר ליאבד מן העולם מתגלגל הדבר לפעמים על ידי ששמו בני אדם עיניהם עליו." (חזו"א חו"מ, ליקוטים, סי כא לב"ב יד.)

ואני מוסיף וכדי שלא להיכנס בגדר של מזיק עצמו יעדף אדם לעשות הכל בצינעא כמה שאפשר אבל לא יגזים בזה כי ההגזמה מוכיחה (כפי שלמדנו כאן) שהוא עוזב את ה' ומאמין באלוהים אחרים בדיוק כמו אדם שיעשה השתדלות מוגזמת להתגונן מגנבים וכדומה.

מכאן אנו מבינים גם איך דוד המלך שבאחת התקופות הקשות בחייו, שאבשלום בנו בגד בו וניסה להשתלט על המלוכה ולהרוג אותו והוא ברח לשדות עם חייליו ונאמניו ופגש את שמעי בן גרא בדרך:

"ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו… ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך אעברה נא ואסירה את ראשו?! ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה כה יקלל כי יהוה אמר לו קלל את דוד… וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר!"

ורואים שכאשר פגש אותו שמעי בן גרא וקילל אותו וזרק עליו אבנים דוד המלך לא עשה לו כלום כי הוא אמר שזה משמיים אבל מצד שני בסוף ימיו לפני מותו, ציווה על שלמה בנו  להוריד את שיבתו בדם שאולה:

"והנה עימך שמעי…, והוא קיללני קללה נמרצת ביום לכתי מחניים… ועתה אל תנקהו, כי איש חכם אתה; וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שיבתו בדם שאול." (מלכים א, פרק ב,ח)

והתשובה עולה מאליה: נכון שה' שלח את שמעי, ונכון שהכל משמיים ולכן דוד שמע את ביזיונו ושתק וקיבל באהבה אבל מצד שני זה ששמעי בחר ברע זו בחירה מלאה של שמעי בן גרא והוא מורד במלכות ודינו מוות ולכן בסוף ימיו ציווה על שלמה מה שציווה.

נושא נוסף בנידון הזה הוא האדם מול עצמו ועל כך בפוסט הבא.

אחד הסימנים, המפתחות, להבנה הפנימית של הנפש שדרכה ניתן לגלות האם אני באמת חושב מה שאני חושב או שאני מופעל ואני על אוטומאט והמחשבות שלי הן לא שלי באמת אלא רק הקלטות הוא התניות מהילדות (או ממקומות אחרים) זה בפשטות- המעשים שלי.

יצא לי פעם לדבר עם אחד שהוא "אתאיסט", יש דבר כזה… הוא טען לי בלהט שהכל במקרה והכל מקרי וכו' התבוננתי בו וניסיתי לחשוב על דרך שבה אוכל לגלות לו כיצד הוא משקר את עצמו באופן לא מודע ואז אמרתי לו:

"תגיד, אתה מודע לכך שאם יש סתירה בין המעשים שלך למחשבות שלך זה מוכיח שהמעשים שלך הם אמיתיים והמחשבות שלך הם שקר שמתחבא?"
"למה אתה מתכוון?" הוא שאל
"למשל אם אדם אומר לאשתו שהוא אוהב אותה אבל בפועל רוב הזמן הוא ממש מעדיף לעשות דברים אחרים במקום להיות איתה זו ראייה לכך שהוא לא מרגיש אליה באמת אהבה שהרי אם כך היה הדבר הוא היה אמור לרצות מאד להיות איתה".
"כן זה ברור שהוא לא אוהב אותה באמת והוא רק מתרץ תירוצים, אכן אני מסכים עם העיקרון הזה" אמר.
"אז בא תראה משהו מדהים, אתה טוען לי כאן בלהט שדברים מורכבים מאד יכולים להיווצר במקרה מפיצוצים אקראיים במהלך שנים וכו' אבל בפועל במציאות אתה סותר את מחשבותיך לחלוטין. מעולם לא נכנסת לחנות לקחת משהו בלי רשות שהרי אולי זה נוצר מהפיצוצים…  זה אפילו לא עולה בדעתך כאופציה?
אפילו אם תראה כוס זכוכית פשוטה מונחת ברחוב אפילו לא עולה על דעתך כאופציה לקחת בחשבון שזה מהפיצוצים ההם… אתה פשוט יודע שמישהו זרק את זה – מדוע?? איך יתכן שזה בכלל לא חלק מהמערכת המעשית שלך?
הרי אם דברים מורכבים נוצרים מפיצוצים לאורך "זמן" למה שלא תתחיל לייצר דברים מורכבים על ידי פיצוצים… כי זה לא משתלם כלכלית?! הרי זה אפילו לא עולה על דעתך לשקול את זה בכלל.
איך יתכן שאתה לא מחפש שאריות של המצאות גאוניות נוספות שהותירו הפיצוצים? הרי אם אתה מאמין שמפיצוץ יכול להיווצר תא חי אחד שהוא מורכב ועדין כל כך שצריך 100000 דפים של אנציקלופדיה עיברית רק בשביל לתאר את המורכבות שלו אז בטוח שמנה פלאפל חמה יכולה להיווצר גם כן…? אז למה אתה משלם עליה? למה אתה לא פורץ לתוך בתים ולוקח דברים? מי אמר שמישהו עשה אותם אולי הם נוצרו מעצמם?
התשובה פשוטה: כי אתה יודע בתוך תוכך שהפיצוצים לא היו אקראיים הם היו מאד מתוכננים ואתה יודע שכל מה שקורה פה בכדור שלנו הוא על פי חוקי הטבע הקבועים והלא אקראיים בכלל והמהות של "חוק" היא היפך האקראיות – ככה אתה חי במציאות בפועל ומה שאתה טוען אינו באמת מה שאתה חושב אלא משהו פנימי אוטומאטי שאתה לא מודע אליו מפעיל לך את הצורך הזה.
אני יכול להיכנס איתך עכשיו להוכחות מדעיות ברורות אבל חבל על הזמן, זה מיותר, קודם כל אתה צריך לשאול את עצמך מדוע אני רוצה להאמין שהכל אקראי? איזה דבר מפחיד יכול לקרות אם זה לא יהיה במקרה? מה או מי פגע בי כל כך שגרם לי לרצות להאמין שאין אלוקים? אולי אפילו לכעוס עליו? האם יש הקבלה בין מה שאני מרגיש מול אבא שלי למה שאני מרגיש מול הקב"ה?

ואז תגלה מדוע אתה, בתת מודע, מערבב את עצמך.

מהעולם ההוא נעבור לעולם שלנו, היותר מדוייק, ברוך ה'.

חישבו לעצמכם האם יש תחומים שבהם הפעולות שלי סותרות את המילים שלי?

היום נתמקד בתחום אחד תחום הפרנסה – כסף.

רבים מדברים היום על הביטחון בה', על החשיבות של הביטחון ויש גם כאלו שמלמדים תרגילים יומיים שיעזרו לנו להשיב אל הנפש את הביטחון ולהגשים את המטרותינו הן ברוחניות והן בגשמיות על ידי הביטחון בה'.

כפי שאומר רבי נחמן, ליקוטי מוהרן, קצ"ג:
"דע שהמחשבה יש לה תוקף גדול, ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם, יוכל לפעול שיהיה כך ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהיה לו ממון- בוודאי יהיה לו, וכן בכל דבר, רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות."
ועל כך מפרט עוד רבי נתן בשיחות הר"ן ס"ב:
"דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולים לפעול על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן… בלי בלבול ונטייה למחשבה אחרת על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן, כמו שהם חושבים וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות לא בדרך כלל. כגון, שיחשוב שאם יהיה כן, יהיה כך וכך בפרטיות"

כלומר, בכמה מילים: מיקוד המחשבה בעניין אחד, בצורה נעימה ומפורטת לפרטי פרטים, ביחד עם דיבור פנימי שמעורר את הלב. וזה אכן נפלא מאד וגם עוזר להרבה אנשים אבל צריך לשים לב לדבר אחד מאד מהותי – שהפעולות שלנו לא יסתרו את המחשבות שלנו.

את דברי הבן איש חי קראתי בסיפרו של הרב פנגר בעמוד  145-147 ואני מביא את עיקרם: הבן איש חי, בסיפרו עוד יוסף חי, כותב עצה שהוא מעיד עליה שהיא "עיצה טובה ונפלאה" בכל התחומים, בין בגשמיות ובין ברוחניות שרוב בני האדם אינם מודעים אליה ולכן הם גורמים לעצמך נזק מבלי משים!
וכך אומר הבן איש חי:
"כי טבע האדם להיות מתאווה טובה ועושה [פירוש: רוצה דברים טובים ועושה פעולות להשיגם- עד כאן הכל בסדר אבל אם הוא מתחיל] ויש שהוא מחשב תמיד ומצייר בליבו אופנים והמצאות, שבהם יהיה לו סך כך וכך מעות והוא יקנה סחורה פלונית וישלחה למקום פלוני ופלוני וירוויח בה כך וכך למאה ויחזור וינקה בסך כך וכך וירוויח כך וכך וגם עוד יעסוק [במקביל] בעסק פלוני ופלוני וירוויח כך וכך והוא מצייר בדעתו המצאות של רווחים והוא הולך ושב בציורים אלו בדעתו תמיד. על כן האדם הפיקח צריך להיזהר כשיבואו אליו מחשבות כאלה אשר בנויים על תוהו, שידחה אותם מלבבו תיכף ומיד!" ?
כלומר, אם האדם מחשבן לפרטי פרטים ומדמיין את הרווחים וכו' הוא צריך לדחות את המחשבות הללו תיכף ומיד כי זו סכנה!!!

לכאורה זו סתירה מפורשת למה שאמר רבי נתן בשם רבו שהמחשבות צריכות להיות בפרטי פרטים בשביל שהם יתגשמו ואילו כאן הבן איש חי אומר ממש להיפך לכאורה?

במקום אחר הבן איש חי מסביר יותר את כוונתו:

"שהאדם המתפלל לפני הקב"ה על טובה והרווחה שהוא מעיין בה בדעתו, כלומר שעושה בדעתו אופנים בעבור השגת הטובה שהוא מבקש אותה מהקב"ה בתפילתו, שמצייר בדעתו באיזה אופן תבוא לידו הטובה אשר הוא מבקש ומתפלל בעבורה וזה הוא הנקרא "עיון תפילה" [שהגמרא אומרת שמי שמעיין בתפילתו מובטח לו שיבוא לידי כאב לב כי תפילתו לא תיענה] שהוא מעיין ומחשב בדעתו לעשות כך וכך, אשר על ידם הוא ישיג הטובה שמתפלל כליה ולכן בעיון תפילה זה הוא מפסיד הטובה אשר הוא מתפלל עליה, שלא ישיגנה ולא תבוא לידו." והוא ממשיך ומסביר: "והפסד זה מגיע לו בדין ובמשפט יען כי כיוון שהוא מצייר אופנים למעשיו, שחושב שעל ידי שיעשה כך וכך תגיע לו טובה והרווחה שהוא מתפלל בעבורה, נמצא הוא סומך על עצמו להשיג הטובה על ידי מעשיו, כי הוא מתחכם לעשות כך וכך כיד שישיג כך וכך ואם הוא סומך על הקב"ה די לו להתפלל לפני הקב"ה והשם יתברך יודע באיזה אופן תגיע לו הטובה וההרווחה אשר ביקש בתפילתו עליה!"

מקור נוסף לדברים הוא במסכת סנהדרין עמוד כו:
"אמר עולא: מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, שנאמר(איוב):"מפר מחשבות ערומים" ומסביר רש"י במקום: "מחשבה שאדם מחשב: כך וכך אעשה וכך וכך תעלה בידי מועלת [גורמת] להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדברי תורה!

ושוב נשאל- לכאורה זו סתירה מפורשת למה שאמר רבי נתן בשם רבו שהמחשבות צריכות להיות בפרטי פרטים בשביל שהם יתגשמו ואילו כאן הבן איש חי אומר ממש להיפך לכאורה?

והתשובה עולה מאליה:

אדם יכול ואפילו צריך לדבוק בתפילתו ובמחשבתו בדברים הטובים שהוא רוצה בהם בפרטי פרטיות ממש כמה פעמים ביום וצריך שידביק מחשבתו בכך ולא יסיטנה לשום דבר אחר וכן יעורר את ליבו להאמין שה' רוצה להעניק לו את רצונו כי הוא טוב ומטיב והוא רק רוצה הזדמנות להיטיב ושהאדם יתן בו את אמונו ובטחונו אבל אם אחרי שהאדם עושה דבר כזה, מאמין ובוטח ומבקש ומתפלל הוא הולך ומתחיל לתכנן תיכנונים מוגזמים מה שקורה זה שהוא מעיד על עצמו ש"נמצא הוא סומך להשיג הטובה על ידי מעשיו" ולא על ידי ביטחונו בה' כפי שאומר הבן איש חי ואפילו אברכים ובחורי ישיבות שיתכננו תיכנונים מוגזמים בלימוד תורה (!) מובטח להם שלא יצליחו כי כל תיכנון מיותר (לפי רמתו הרוחנית של האדם) מרחיק אותו מהקב"ה ומקרב אותם לכוחי ועוצם ידי שהוא חלק הסיטרא אחרא שחוטפים לו את השפע.

כפי שאמרתי בתחילת הפוסט- זו סתירה בין המחשבות והתפילות שלי לבין המעשים שלי – ולכן המעשים אמת והתפילות שקר ח"ו כי המעשים נובעים מהרגשות ומהלב והמחשבות יכולות להיות גם לא אמיתיות.

ואפילו יותר מזה, וזה כבר מזעזע, בהמשך אומר הבן איש חי:

שאפילו אם נגזר על האדם שתגיע לו פרנסה בשפע בראש השנה אבל הוא במהלך השנה לחוץ ועסוק בתיכנונים ותיכנוני תיכנונים ולא משחרר אז הוא חוסם את השפע מלהגיע אליו בפועל, השפע יורד אבל מתמוסס אל תוך מחשבות התיכנון המיותרות והשפע אינו מגיע בפועל!!!!

הדבר אינו רק בממון, זה גם בשלום בית, בחינוך ילדים, בהגשמת רצונות ומטרות בחיים, דיאטה, כושר ועוד ועוד!! 

ואם נדייק זאת בכמה מילים: רש"י דיבר על ה"איך" בפרטי פרטות שהורס ופוגע ורבי נחמן דיבר על ה"מה" בפרטי פרטות כאשר לגבי ה"איך" עושים השתדלות ולא מתכננים יותר מדי.

הכלל הוא: תתמקד, תרצה, תדמיין את הטוב בעוצמה ובפרטי פרטים ובפועל תעשה השתדלות ותרפה!

איך תדע אם אתה עושה תיכנוני יתר והשתדלות יתרה שסותרת את תפילתך ואמונתך?

תשים לב למצבך הנפשי ודע את רמתך הרוחנית:

1. האם אתה פתאום מתחיל לפעול מתוך לחץ?
2. האם אתה מתאמץ מאד ונלחם בכח? זה סימן אזהרה.
3. האם אתה לא מחשבן את הקב"ה שהוא נמצא פה איתך ומכוון אותך לתוך השיקולים? זה סימן אזהרה נוסף.
4. האם אתה מנסה לתכנן את ה-כ-לללללל עד הפרט האחרון? זה סימן אזהרה נוסף.
5. האם אתה משאיר גם אופציות פתוחות או שאתה סוגר הכל בכל מכל כל מראש…?

אני לא אומר שלא צריך לתכנן, צריך וזה חשוב אבל לא צריך להיכנס מראש לפרטי פרטים יותר מידי והדבר הזה תלוי ברמת האמונה של כל אדם ואדם ומסור לליבו של כל אדם ואדם שיהיה כנה עם עצמו וישים לב מה הוא עושה ומה הוא מרגיש כשהוא עושה וכך הוא לא יזיק לעצמו ולא יחסום לעצמו את השפע ויצער את עצמו ואת הקב"ה שרוצה להניק הרבה יותר ממה שהעגל רוצה לינוק!

שים לב לרמה הרוחנית שלך וזכור שהקב"ה לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו

אם כשאתה משחרר ומשאיר דברים לא סגורים אתה נלחץ מאד תנסה לשחרר ולהרגיע את עצמך לבטוח בה' להתמקד בציורים הטובים ובמחשבות נעימות אם זה קשה לך מידי, עזוב, תכנן את זה עד הסוף (זה בסדר, זה לא יזיק לך אם זה ניסיון שהוא מעל לכוחות שלך) אבל תשאיר משהו אחר פתוח, משהו שיותר קל לך להכיל (כי זה כן יזיק לך- כי זה בטווח הבחירה שלך) ותתמקד בו כך לאט לאט נשתחרר מהצורך העמוק בוודאות ויציבות בעולם של אי יציבות ואי וודאות ונחבר אותו להקב"ה.

למה קשה לנו כל כך לשחרר?

לכל אדם בעולם יש צורך עמוק בוודאות וביציבות, יש אנשים שהצורך הזה אצלם ממש נהפך לאובססיה, פעמים רבות עקב סיטואציות בלתי נמנעות בילדות (שלא היה אבא בבית, או שהוא היה משרת במקומות מסוכנים וכדומה) או חינוך לא נכון ואצל אנשים אלו העבודה יותר קשה אבל באופן כללי לכולנו יש צורך עמוק בוודאות ויציבות כי היינו מחוברים לקב"ה לפני שבאנו לעולם הזה שהוא הוודאות היחידה והוא היציבות היחידה הקיימת והאפשרית וכעת ככל שאנו יותר רחוקים ממנו אנו חווים יותר אי וודאות ויותר חוסר יציבות ולכן הנקודה הזו שבה אנו נדרשים – לפי כוחותינו- לשחרר את הדברים לה' ולבטוח בו היא נקודה מהותית ויסודית בקשר שלנו עם ה' וברמות האושר שאליהן נוכל לזכות.

בקצרה: אמונה- השתדלות-המתנה להדרכה-אמונה ושוב השתדלות.

היו היה מלך אהוב ואוהב שטובת עמו הייתי תמיד לנגד עיניו. נולדו לו במהלך שנות חייו שלושה בנים אולם הוא לא רצה לתת להם למלוך אחריו.
הוא ציווה לפני מותו שאת 17 סוסיו האציליים יחלקו לשלושת בניו בצורה הבאה:
לגדול – חצי מהסוסים.
לשני – שליש מכלל הסוסים.
לקטן – תשיעית מכלל הסוסים.

המלך הוסיף ואמר כי האיש אשר יצליח לחלק את סוסיו בצורה הזו בין בניו הוא זה אשר יירש את המלוכה. רבים ניסו וזמן רב רבו ביניהם הניסיכים על החלוקה ועל המלוכה וזה כמעט הוביל למלחמת אזרחים עד שהגיע עובר אורח שלא ידע דבר על צוואת המלך ורק ניסה לעזור לנסיכים להשלים ביניהם.
כיצד הוא פתר את החידה ומדוע המלך רצה שאיש כזה דווקא יזכה במלוכה?

****************************************************

התשובה:
מתוך הרצון שלו לעזור ולהציל את הממלכה הוא פשוט נתן להם את הסוס שלו עצמו ואז נהיו 18 סוסים.
הגדול קיבל 9
השני קיבל 6
והקטן קיבל 2
בסך הכל =17
ובסוף הוא גם קיבל את הסוס שלו בחזרה וגם קיבל את המלוכה – כי מי שזוכה להיות בנתינה אינו מפסיד אף פעם.

המקרה: "אדם מקבל ייסורים" כל ייסורים, אפילו עיקום אף שמצער אותו.

התפיסה הגויית-מערבית: "רגע יש לי ייסורים? אז אני מסכן, שמישהו יפתור לי את זה… אין פיתרון? ניסיתי "הכל"? טוב, אז יש לי פטור… עכשיו אני מסכן אמיתי עם פטור לכל החיים.", " אני מבועס… אין לי כח לכלום… לא בא לי כלום… נמאס כבר מהחיים האלו…"

מכאן הדרך לדיכאונות ולהתאבדויות הכל כך רבות שלהם ברורה.

התפיסה היהודית: " יש לי ייסורים? אוקי, זו הזמנה לגדילה, מה', בא נסכים להודות בכאב, להמתין בתוך זה אבל מתוך מקום של נתינה. זו הזדמנות להיות בתוך חושך בלי להתבלבל וליפול לייאוש, אני ממתין ומנסה להתרגל לחושך, לראות מה קורה פה עכשיו כשאני בתוך החושך, להיות בנתינה מול עצמי, לזכור שהכל עובר, לחבק ולהמתין ולא לברוח למסכנות או לכעס של ייאוש או להדחקות ולנסות לשמח את עצמי בעצם זה שיש לי ייסורים וזה אומר שאני הולך לגדול."

להיות שמח בייסורים? למה?

כי אני מבין שזה יגדל אותי, כי אני מבין שככל שאוכל להיות בתוך יותר חושך מבלי ליפול לעצבות כך יוכל להיכנס אלי יותר אור?

זה לא אומר שיש עלי "קפידות", ש"סוגרים איתי חשבון משמיים", ש"עין הרע" פוגעת בי – זו בסך הכל הזמנה לגדילה, הזדמנות שאם תבחר להיות בנתינה תגדל ממנה.

כי אני מבין שכל מי שהוא אדם מוצלח או גדול זה אדם שהסכים להיכשל עשרות פעמים לפני שהוא הצליח ולהיכשל זה אומר לשרות בתוך חושך וולדעת שזה זמני וזה יגדל אותך ורק להמתין עד שתמשיך הלאה.

האם ידעת כי 8 מתוך 10 מיליונרים חוו קריסה כלכלית טוטאלית וחזרו לעצמם?

האם אתה מוכן ללמוד לתת בשביל להגיע לטוב ולאושר או שאתה "מחכה" שזה יגיע אליך?

אדם לעמל יולד – אדם נולד בשביל ללמוד לתת יותר, עמל של נתינה, עמל שיש בו סיפוק, שרק בו טמון האושר. לא עמל של כוחנות ודחיקת שעה במאמץ גדול אלא עמל של בחירה בנתינה.

להיות בנתינה מול עצמך, להרגיל את עצמך לעשות כושר, לרקוד, לצחוק, להצחיק.

להיות מסכן או לרחם על הכאב?

הרי אם אני מרחם על הכאב שלי, על עצמי אני נהיה מסכן לא?

להיות מסכן זה שאתה כולך מסכן, מעוך, חסר ערך, אפס, כל כולך.

לרחם על כאב זה משהו נקודתי, זמני, זו השתתפות בצער, זו הכרה בצער, בקושי, אבל מתוך מבט כללי של "החיים סבבה לגמרי אחי!", זה לא מתוך מקום שצובע את הכל בשחור ואז אני הולך כל היום עצוב.

האם כשאני מרגיש חסר אונים אני אומר לעצמי שאני אדם חסר אונים? זו מסכנות, זה לא אמיתי.

בגמרא במסכת בבא קמא (דף צג.), אמר רב חנן, המוסר דין על חבירו, הוא נענש תחילה, שנאמר, "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך", ונאמר, "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
כלומר, מסבירה הגמרא ששרה אמנו גרמה כביכול לעצמה, שנסתלקה מן העולם לפני אברהם, מפני שמסרה את דינו לשמים וזה למרות שהיא הייתה צודקת כי ראינו שה' נגלה לאברהם ואמר לו שפסק דינו הוא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה!" אבל מכיוון שהיא מסרה את הדין לשמיים גם התיק שלה נפתח ונגזר עליה מה שנגזר.

ואני שואל שתי שאלות:

1. וכי ה' לא מנהל את העולם? וכי ה' לא דן דין אמת? וכי ה' צריך "שימסרו" לו את "תיק התביעה"…? הרי ה' מנהל את הכל והוא הדיין והוא השופט והוא הכל???
2. למה פותחים את התיק של המוסר דין גם אם הוא צודק? מה הצדק בכך? מה ההיגיון?

כדי להבין את זה צריכים אנו להעמיק מעט בהנהגת ה' את הבריאה וגם להבין מה זו מסירת דין בעצם

זה פשוט וברור שה' הוא משגיח על כל הבריאה וכל מעשה ומחשבה ודיבור גלוי וידוע ומושגח לפניו ומטרת ה' בבריאה היא להעניק לנו שפע עצום ללא גבול וגם אם אנחנו חוטאים זה כואב לו מאד כי זה ימנע ממנו להיטיב איתנו ולכן הוא מגלגל עם החוטא בכל כך הרבה צורות על מנת שהוא יוכל להחזיר אותו בתשובה וחלק מהגילגולים זה גם לתת לו "מכות" בשביל להעיר אותו ולנער אותו שיבדוק את עצמו וזה וודאי שה' אוהב אותך ואם מישהו פגע בך זה אכפת לה' וזה כואב לו ובוודאי שה' כבר התחיל לעשות פעולת שיעוררו את ליבו לשוב בתשובה גם מולך וגם מולו וה' מגן ושומר עליך כל הזמן.

ולכן אדם שעושה פעולה של "מסירת הדין", של תביעה לנהוג במידת הדין עכשיו, הוא בעצם לא בוטח בה' וגם מונע מה' לנהוג עם חבירו במידה שבה ה' רוצה לנהוג – מידת הרחמים. להמתין לחוטא, לשלוח לו רמזים וגם לתת לו לפעמים קצת מכות בשביל "להעיר" אותו עד שישוב מעצמו לפי כח הבחירה שניתן לו (ולפעמים אין לאדם יכולת לבקש מחילה ממי שהוא חטא כנגדו, זה מעל ליכולות שלו, והצער שנגרם לנפגע סובב במלואו על ידי ה' לתיקון נפשו) אבל באופן כללי רצון ה' הוא להיטיב עם כל ברואיו וכמה שה' מצטער בכך שחברך מצער אותך והוא אוהב אותך הוא גם אוהב את חברך ומצטער על התנהגותו כי שניכם בנים של ה' וה' רואה הכל ואדם שבוטח בה' שיעשה את הדין ומוכן להמתין ולסמוך על ה' שלא יקפח אותו ושיגן עליו ולא יוזם מצב שבו הוא "מכריח" את ה' לעשות דין עכשיו יזכה לראות אור ונחת אבל אם הוא לא מוכן הוא בעצם גורם להפעלת מידת הדין בעולם.

בקצרה, למסור דין זה אומר בעצם כך: "אני מבקש מה' להפעיל את מידת הדין ולא להמתין להנהגת ה' הטובה שמסובבת כל דבר בעולם לתיקון כל הנבראים."

למסור דין זה אומר שאני לא מאמין שה' מנהל את העולם ושהוא יפרע מהחוטאים ושהוא מגן עלי ושומר עלי ואכפת לו מאד מצערי ואם אני לא רואה את החוטא נענש מיידית זה בגלל שה' מאפשר את הבחירה והוא פועל בבריאה בצורה עמוקה ויסודית בשביל לתקן ולא בשביל לעזור לי לנקום.

ולכן, במקרה כזה, שאדם לא מוכן להמתין, הוא גורם צער לה' שהרי ה' רוצה יותר ממנו שהחוטא ישוב מחטאו והוא לא נותן אמון בה', לא מוכן להמתין שה' יגלגל עם החוטא והוא בעצם רק רוצה "נקמה! עכשיו!!" (שזו הרגשה טבעית לחלוטין השאלה מה עושים איתה) בלי להתחשב בכך שיש עוד הרבה השלכות לרצונו לנקום וביניהן זה שיש לחוטא הזה גם ילדים ואישה ועוד הרבה נשמות נוספות שתלויות בו שאינן אשמות בכך שהוא חטא כנגדך.

ובעצם אם הנפגע היה מסכים להודות בכך שהוא רק רוצה נקמה והיה משתף את ה' במה שהוא מרגיש (עם מסירת מודעה לפני כן) הוא היה מגלה לאט לאט, שהוא רק רוצה לפצות את עצמו על חוסר הערך והבושה שעולים בו באמצעות הרגשת הנקמה שבאמת לא תתן לו רוויה ולא תוביל אותו לטוב אם הוא יפעל מתוכה.
כל מה שצריך זה פשוט להסכים להרגיש את הכאב של הבושה וחוסר הערך וחוסר האונים שעולים ולבכות את זה לה' מעומק הלב ולהתחנן לה' שירפא את נפשו וישחרר ממנו את חוסר הערך והבושה העמוקה שהוא חווה ולומר לנפשו שרוצה נקמה וכואבת את החוסר האונים שיש דין ויש דיין ושלא תדאג ושה' מעניש את החוטאים ולא יתן לאף אחד לחמוק מעונש ושהיא לא לבד ושלה' אכפת ממנה והוא מגן עליה.

כעת מובן מאד מדוע גם מוסר הדין נענש. ה' כאילו אומר: "אתה לא רוצה להמתין? לא סומך עלי? רוצה דינים מיידית? בסדר, אבל אם אתה מאלץ אותי להפעיל את מידת הדין אז גם אתה תאלץ להיכלל בתוכה ומה שיצא יצא."

כעת גם מובן לנו מדוע יש איסור של "לא תיקום" הרי זה רגש טבעי? והתשובה היא יש לכל אדם בחירה לתת מקום לרגש ולשחרר אותו ואז הוא לא יפעל מתוכו.

למי שאוחז ראש ורוצה עוד העמקה…

יש תנועה בנפש שמי שלא מודע אליה נופל בה. יש מצב שהאדם אכן אינו מוסר דין, אבל מכיוון שהוא נפגע מאד (באופן טבעי) אבל הוא לא משחרר את הכאב שלו הוא מרגיש פגוע לאורך ימים ושנים ומכיוון שהוא לא מכיר את עצמו הוא לא יודע שהוא מחזיק את הכאב ולא מרפה ממנו מתוך מניע נפשי מאד עמוק – הוא רק רוצה נקמה.

במקום, לתת מקום לכאב לצאת החוצה בצרחות ובכיות בהתבודדות ובשיחה עם ה' ועם חבר אמיתי (שיכול להכיל את זה בלי להיבהל…) הוא מחזיק אותו בפנים והרצון הטבעי שלו לנקמה לא נעלם אלא פועל עליו בצורה הפוכה – הוא מחזיק את הכאב וממשיך להיות "פגוע" רק כדי לנקום כי אם הוא יפסיק להיות פגוע בלי שההוא פייס אותו אז הוא יאלץ לוותר על הנקמה…

זה מזעזע לגלות איך אדם יכול לצער את עצמו כל כך במשך שנים ארוכות בלי להיות מודע לכך בכלל, זה כמו לירות במישהו דרך הראש שלך. זה כמו לרסק למישהו את הגולגולת דרך הגולגולת שלך… זה ממש כמו מחבל מתאבד רק בתת מודע.

שתי הבהרות לסיום

1. למי שעדיין מעוניין למסור דין לשמיים.. שידע ש "אסור למסור את דינו לשמים, אלא לאחר שיודיענו שהוא עומד למסור את דינו לשמים. וכך כתב רבינו הר"ן (ראש השנה דף ג:) וכן פסק הרמ"א בשלחן ערוך חושן משפט. (סוף סימן תכב. ועיין חו"מ סימן טו ס"ג, ובב"י ובברכי יוסף שם).

2. במקרה של שרה, היא ידעה את כל הנ"ל והיא מסרה את נפשה בשביל לעשות דין באופן מיידי כי היא רצתה שהגר ובנה הרשע יעזבו את הבית מיידית ללא כל דיחוי והיא ראתה שאברהם לא מסכים איתה ולא הייתה לה ברירה והיא נאלצה לעשות את זה למרות שהיא ידעה שהיא אולי גם תיפגע.

המשפט הזה "מה הייתי עושה בלעדיו/ה?!" נשמע הרבה  ואנשים לא שמים לב שהדיבור הזה מנתק אותם מה' מבלי משים.

כאשר אדם מדבר כך וקל וחומר כשהוא חווה שהוא לא היה "יכול" בלעדי הזולת זה פתח גדול לניתוק מה', חרדות, פחדים ותלות שתרוקן אותו מהאנרגיה והשמחה שלו.

מה קורה לאדם שמתנתק מה' ונדבק במישהו אחר במקומו?

הוא מתחיל לפתח בו תלות, הוא מתחיל לפתח חרדות בקשר אליו, הוא מתחיל לחשבן כל מילה מולו, הוא מתחיל לעבוד אותו, ממש להקריב לו קורבנות נפשיים, הוא מנקז, מרוקן, את האנרגיה שלו ואת הכוחות שלו ובסוף הוא נותר סחוט ושבור או במקרה הגרוע יותר האדם השני מנצל אותו ומשתמש בו ושניהם אפילו לא מודעים לכך.

רבים מאיתנו לא נמצאים במערכת של עבודה זרה כה בוטה אבל חלקנו נופלים בכך פה ושם. זה יכול לקרות בין בני זוג, זה יכול לקרות בין תומך לנתמך, זה יכול לקרות בין אדם למערכת (תלמוד תורה או בית ספר וכדומה)

רוצים סימן לגלות האם אתם נגועים בזה?

1. שאל את עצמך האם יש מישהו (שהוא לא האישה והילדים) שאתה אומר לעצמך "אם הוא לא היה אני לא יודע מה הייתי עושה!"?
2. האם יש מישהו בחייך שאתה מנסה לעשות אותו מושלם למרות שהוא לא כזה

פעם שמעתי בשם אחד מגדולי ישראל שבית הקברות מלא בהמון אנשים ש"אי אפשר היה בלעדיהם". אין דבר כזה אי אפשר בלעדי בן אדם – אי אפשר זה רק בלעדי ה'!

תזכור – כשאתה אומר "מה הייתי עושה בלעדיך" אתה מתנתק מהקב"ה כי האמת היא שבלעדיו ה' היה שולח לך מישהו אחר

מצד שני, אמר לי מישהו,זה מבלבל, כי מצד אחד אתה אומר לי שכל הכופר בטובתו של חבירו לבסוף יכפור בטובתו של מקום אבל אם הוא רק שליח של ה' למה אני חייב לו הכרת הטוב הוא סך הכל  "שליח"???

התשובה מונחת בהבנה קצת יותר מעמיקה של הנהגת ה' בבריאה.

כאשר ה' רוצה לשלוח לך ישועה הוא מחפש אדם שבחר לעשות או לרצות לעשות  את הטוב שאתה זקוק לו והוא מזמן אתכם ביחד.

מצד אחד אני מודה לך שבחרת מעצמך לעזור לי ורצית בטובתי אבל מצד שני אני יודע בוודאי שה' זימן את החיבור בינינו ואם אתה לא היית עוזר לי ה' היה מזמן לי מישהו אחר שהיה בוחר לעזור לי.

כלומר, גם ה' וגם האדם בבחירתו עזרו לך אבל זה בעיקר ה'. כי אם ה"שליח" לא היה רוצה/יכול לעזור ה' היה מזמן לי מישהו אחר בוודאי אבל אם ה' לא היה רוצה לעזור לי לא היה עוזר לי כלום…

מסקנה

אין דבר כזה להיות תלוי בבן אדם, כל אדם שהוא, תודה לה' שזימן לי ותודה לשליח שמצד אחד הוא שליח אבל מצד שני הוא בחר בכך מעצמו ויכל גם לא לעזור.

אומר רבי נחמן: "וכן בענין מלומדות, מובא (חיי מוהר"ן סימן תס"ה) שרביז"ל אמר שרצונו שכל אנשי שלומנו לא יהיה אחד מהם מלמד, וכמה פעמים דיבר מזה. גם אמר שטוב לענין פרנסה לדור בעיר גדולה. ואמר בדרך צחות שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום, נמצא שכל אדם יש לו שעה, וכשעוסק במשא ומתן יכול להיות שבאותו השעה שיש לו ירויח ממון הרבה מאחר שאותה השעה היא שלו. על כן יכול להיות שיזמין לו השם יתברך איזה הצלחה גדולה בעסק שלו שהוא עוסק, ויכול להרויח באותה השעה שלו רווח גדול. אבל כשהוא מלמד אזי כשמגיע לו השעה שלו שהוא שעת הצלחה שלו, אזי התלמיד מביא לו פשטידא טובה וכיוצא, עם זהב מעות ראש חודש, ובזה יוצאה ועוברת שעה שלו, שהוא שעת הצלחתו בדבר שטות כזה וכיוצא בו. אבל אדם אחר יכול להרויח בהשעה שלו רווח גדול כנ"ל. וכן אין לך דבר שאין לו מקום, וכשהוא דר בעיר גדולה ששם מצויים עסקים גדולים אזי יכול להזדמן לו איזה דבר גדול שיתעשר בו כי שם הוא מקומו, כי אין לך דבר שאין לו מקום. אבל בעיר קטנה שם יזדמן איזה דבר שבוש ופחות להרויח בו, כי הכל לפי המקום כי אין לך דבר שאין לו מקום. "

רבי נחמן בעצם אומר כך: לכל אדם יש שעה טובה שבה מגיע אליו שפע גדול, ברגע שאדם הוא בעל עסק השעה הזו תפגוש אותו בעסק שלו ותביא לו שפע גדול אולם אם הוא שכיר השעה הזו מקסימום תביא לו איזה נופש קטן מהבוס או עוגה…

איך להיות עצמאי בלי לסבול מחרדות ועומס יתר זו עוד שאלה. 🙂