המקרה: "אדם מקבל ייסורים" כל ייסורים, אפילו עיקום אף שמצער אותו.

התפיסה הגויית-מערבית: "רגע יש לי ייסורים? אז אני מסכן, שמישהו יפתור לי את זה… אין פיתרון? ניסיתי "הכל"? טוב, אז יש לי פטור… עכשיו אני מסכן אמיתי עם פטור לכל החיים.", " אני מבועס… אין לי כח לכלום… לא בא לי כלום… נמאס כבר מהחיים האלו…"

מכאן הדרך לדיכאונות ולהתאבדויות הכל כך רבות שלהם ברורה.

התפיסה היהודית: " יש לי ייסורים? אוקי, זו הזמנה לגדילה, מה', בא נסכים להודות בכאב, להמתין בתוך זה אבל מתוך מקום של נתינה. זו הזדמנות להיות בתוך חושך בלי להתבלבל וליפול לייאוש, אני ממתין ומנסה להתרגל לחושך, לראות מה קורה פה עכשיו כשאני בתוך החושך, להיות בנתינה מול עצמי, לזכור שהכל עובר, לחבק ולהמתין ולא לברוח למסכנות או לכעס של ייאוש או להדחקות ולנסות לשמח את עצמי בעצם זה שיש לי ייסורים וזה אומר שאני הולך לגדול."

להיות שמח בייסורים? למה?

כי אני מבין שזה יגדל אותי, כי אני מבין שככל שאוכל להיות בתוך יותר חושך מבלי ליפול לעצבות כך יוכל להיכנס אלי יותר אור?

זה לא אומר שיש עלי "קפידות", ש"סוגרים איתי חשבון משמיים", ש"עין הרע" פוגעת בי – זו בסך הכל הזמנה לגדילה, הזדמנות שאם תבחר להיות בנתינה תגדל ממנה.

כי אני מבין שכל מי שהוא אדם מוצלח או גדול זה אדם שהסכים להיכשל עשרות פעמים לפני שהוא הצליח ולהיכשל זה אומר לשרות בתוך חושך וולדעת שזה זמני וזה יגדל אותך ורק להמתין עד שתמשיך הלאה.

האם ידעת כי 8 מתוך 10 מיליונרים חוו קריסה כלכלית טוטאלית וחזרו לעצמם?

האם אתה מוכן ללמוד לתת בשביל להגיע לטוב ולאושר או שאתה "מחכה" שזה יגיע אליך?

אדם לעמל יולד – אדם נולד בשביל ללמוד לתת יותר, עמל של נתינה, עמל שיש בו סיפוק, שרק בו טמון האושר. לא עמל של כוחנות ודחיקת שעה במאמץ גדול אלא עמל של בחירה בנתינה.

להיות בנתינה מול עצמך, להרגיל את עצמך לעשות כושר, לרקוד, לצחוק, להצחיק.

להיות מסכן או לרחם על הכאב?

הרי אם אני מרחם על הכאב שלי, על עצמי אני נהיה מסכן לא?

להיות מסכן זה שאתה כולך מסכן, מעוך, חסר ערך, אפס, כל כולך.

לרחם על כאב זה משהו נקודתי, זמני, זו השתתפות בצער, זו הכרה בצער, בקושי, אבל מתוך מבט כללי של "החיים סבבה לגמרי אחי!", זה לא מתוך מקום שצובע את הכל בשחור ואז אני הולך כל היום עצוב.

האם כשאני מרגיש חסר אונים אני אומר לעצמי שאני אדם חסר אונים? זו מסכנות, זה לא אמיתי.