לתת ערך מתוך חוסר ערך…

פעמים רבות אנו רוצים לתת ערך לאנשים, מנסים לעזור להם והם לא נעזרים ואפילו כועסים עלינו שאנו נדחפים להם. זה יכול להיות סתם אדם שאנו רוצים להעיר לו משהו ברחוב, בבניין או בבית הכנסת וחברים או בני משפחה קרובים שאנו רוצים לעזור להם להשתנות במשהו. מצד שני פעמים רבות אחרות אנו עוזרים לאנשים הן בדיוק ריגשי או במתן עצה והם נעזרים ומודים לנו על כך ואף רוצים לשמוע עוד.

מה ההבדל?

האם זה רק טמון באדם שמולנו? אם כך זה היה אז איך יתכן שהאדם שמולנו יכול לפעמים לקבל ולפעמים לא? ומאדם אחד הוא יקבל ומהאדם השני הוא לא יקבל?

התשובה טמונה במקום ממנו אנו פועלים

האם אנו ניגשים לזולת מתוך מקום של נתינה או מתוך מקום של לקיחה.

האם אנו בעצם מרגישים חוסר ערך עמוק ולכן אנו רוצים מישהו שעושה משהו לא מדוייק או לא תקין ואנו באים "לעזור" לו בשביל להרגיש ערך, בשביל לקחת ערך או שאנו באים ממקום נקי של נתינה.

אנו רואים יהודי שזקוק לעזרה, שלא מבין משהו, שעשה משהו לא ראוי ואנו פשוט מרגישים רצון לעזור לו, לגדל אותו, לתת לו, אנו מרגישים אליו אהבה ורצון לגדל אותו ומתוך המקום הזה אנחנו פועלים.

בכמה מילים: האם אני בא לעזור לו או בא לפרוק עליו את עצבי? או האם אני בא לתת לו או לקחת ממנו? או האם אני פועל מתוך תחושה של חוסר ערך שמחפשת לקבל ערך מזוייף מכך ש"אני" אלמד אותו וארגיש לו שהוא חסר ערך ו"אתקן" אותו או אני בא ממקום אוהב וחומל שרק רוצה לעזור באמת ומסכים להרפות כאשר אני מרגיש שהוא לא מסוגל כרגע לקבל?

זה ההבדל וזו הנוסחה: האם אני בנתינה או בלקיחה?

קחו את זה להתבוננות!