השאלה הגדולה

שאלה גדולה נשאלתי, שאלה שרבים לא מצליחים לענות עליה תשובה מדוייקת ועמוקה שתניח את הדעת במאמר זה ננסה לתת מענה עמוק ומקיף שיעשה סדר אחת ולתמיד.

בואו ניקח סיטואציה, אדם פגע ברכבו של חבירו.

מצד אחד הוא חייב לשלם לניזק כסף אבל מצד שני הרי הכל משמיים אז למה שהוא ישלם? הרי ה' עשה את זה? או איך שאוהבים לומר: "ה' גילגל את זה"?

איך יכול להיות ש"הכל משמיים" אבל אני חייב לשלם?

הקדמה- הגמרא אומרת שני יוצאים מן הכלל לכך שהכל משמיים:

1. "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" – חוץ מנקודת הבחירה, חוץ מהרצון הפנימי.
2. "הכל בידי שמיים חוץ מצינים ופחים" – צינים ופחים הכוונה לכל הדברים שאדם מזיק לעצמו. כגון המתאבד או ההולך במקום סכנה ונפגע או מי שעושה פעולות שמזיקות לעצמו (כמו לעשן למשל) ונפגע מכך – כל הייסורים הללו, כל הדברים הללו אינם מן השמיים אלא האדם מביא אותם על עצמו. וזה מה שהקב"ה, אחרי שהוא ברא את העולם ולקח את אדם הראשון ל"סיבוב" להראות לו את כל הבריאה: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך!" כי הכל בידי שמיים חוץ מנזקים שאדם גורם לעצמו.
3. מצד שני וזה בדרך כלל מה שקורה לנו – האדם צריך מראש להיכנס למקום נמוך ללא בחירתו ולחיות בתוך הרגלים שלא הוא הרגיל את עצמו אליהם (אלא הוריו וסביבתו שהקב"ה זימן לו) והבחירה שלו היא תמיד רק לעשות את הצעד הבא בשביל לצאת משם.
   למשל הוא הורגל בעבירות מגיל מאד קטן והוא כמעט אנוס היום או שהוא הורגל בהרגלים רעים מבטן ומלידה, תינוק שנשבה וכדומה. וכאן החוכמה היא לדעת כמה אחוזי בחירה יש לנו בכל מעשה ומעשה ואת האחוזים שיש לנו בהם בחירה יש לנו לבחור בטוב ולדעת שהשאר זה כלל לא עבירה! כפי שרבי חיים גריינמן הורה לבעל תשובה שהורגל לעשן 4 קופסאות סיגריות ביום שבשבת הוא יעשן פחות קופסא אחת וכל השאר זה לא חילול שבת! וכל זה כמובן בתנאי שהאדם הוא כנה עם עצמו ב100 אחוזים והראייה לכך היא שהוא מתקדם משבת לשבת אחרת הוא רק עובד על עצמו. וצריך לכתוב על זה פוסט נפרד להבהיר את הדברים יותר ולהוכיחם ממקורות מפורטים.

ואחרי ההקדמה הזו עדיין נשאלת השאלה- אם פלוני פגע בי וזה משמיים אז למה שיענש? למה שישלם את הנזקים שהוא עשה?

התשובה במילה אחת – הקב"ה מזווג זיווגים!

הרב שוורץ מחבר הספר, בלבבי משכן אבנה חלק ב פרק ג': "דיברנו עד עתה שהנקודה המרכזית של החיים, שורש היסוד והתכלית של כל חיי האדם – הן בעלמא הדין והן בעלמא דאתי – זו האמונה. "בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה".
המשכנו והרחבנו לבאר שישנן שתי נקודות: אמונה של ידיעת השכל, ידיעת המושכלות, ואמונה שבלב. מהות האמונה שבלב, כפי שביארנו, זו ההכרה שהקב"ה הוא מציאות גמורה, ויתר על כן שהלב מרגיש אותה כחלק ממנו, שיהודי מרגיש את עצמו כחלק אלו-ק ממעל.
ועתה נמשיך ונבאר את הדברים.
ידוע המעשה המובא במדרש (ויקרא רבה ח, א): "שאלה מטרוניתא את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששה ימים, אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה? אמר לה: מזווג זווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני וכו"'.
ודאי שהדברים אינם כפשוטם, וכבר עמדו המפרשים על השאלה, וכי כמה זמן לוקח לזווג זיווגים? מהו, אם כן, עסקו של הקב"ה כל היום לזווג זיווגים?"

עיינו שם בתשובתו המפורטת אבל מסקנתו היא שאכן הקב"ה כל היום מזווג זיווגים אבל הזיווגים הם לא רק בין אנשים לנשים אלא גם בין בני האדם וגם בין האדם אל ה'. בעצם כל עיסקו של הקב"ה מאז בריאת העולם זה ליצור זיווגים בעולמנו.

וכאן התשובה הפשוטה לשאלתנו הגדולה: אם אדם בוחר לקלל מישהו ה' מזווג לו מישהו שמגיע לו בדין שמיים להיות מקולל. המקלל יענש על בחירתו הרעה ולמקולל יש בחירה האם לראות את ה' ולקבל את הביזיון באהבה ולדעת שאם זה לא היה בא לו מהרשע הזה זה היה מגיע מרשע אחר או שלא. פעמים רבות הניסיון האמיתי של המקולל הוא אינו בשעת מעשה, כי בשעת מעשה הלב חם ונפגע ומותר מן הדין להשיב על החירופין אבל אחר כך כשהאדם נרגע מתחיל הניסיון האמיתי שלו האם לראות בכך את יד ההשגחה שרצתה לנקות לו ייסורים יותר גרועים או להחזיק בפגיעתו.

כאן אני חייב לציין, כי אין התורה דורשת מבן אדם להיות כאבן שאין לה הופכין ואם פגעו בו מותר לו מעיקר הדין להחזיר באותה הצורה (ולפעמים הוא ממש מחוייב כי אחרת הוא יכול להינזק בנפשו מכך) אבל כל זה, זה בשעת מעשה, לאחר שהוא נרגע אסור לשמור עברה וללכת לנקום במזיד אלא יש ליצור הידברות מתוך אמון בטוב על מנת להגיע לפיתרון שיניח את דעת כל הצדדים.

כך גם מסביר החזון אי"ש את הסתירה לכאורה שיש בכך שעין הרע יכולה לפגוע בבני אדם, מה זה לא משמיים? ותשובתו היא:

"ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחת, מעמידים מציאות זו בסכנה. ואף שהכל בידי שמיים, מכל מקום כשנגזר על דבר ליאבד מן העולם מתגלגל הדבר לפעמים על ידי ששמו בני אדם עיניהם עליו." (חזו"א חו"מ, ליקוטים, סי כא לב"ב יד.)

ואני מוסיף וכדי שלא להיכנס בגדר של מזיק עצמו יעדף אדם לעשות הכל בצינעא כמה שאפשר אבל לא יגזים בזה כי ההגזמה מוכיחה (כפי שלמדנו כאן) שהוא עוזב את ה' ומאמין באלוהים אחרים בדיוק כמו אדם שיעשה השתדלות מוגזמת להתגונן מגנבים וכדומה.

מכאן אנו מבינים גם איך דוד המלך שבאחת התקופות הקשות בחייו, שאבשלום בנו בגד בו וניסה להשתלט על המלוכה ולהרוג אותו והוא ברח לשדות עם חייליו ונאמניו ופגש את שמעי בן גרא בדרך:

"ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו… ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך אעברה נא ואסירה את ראשו?! ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה כה יקלל כי יהוה אמר לו קלל את דוד… וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר!"

ורואים שכאשר פגש אותו שמעי בן גרא וקילל אותו וזרק עליו אבנים דוד המלך לא עשה לו כלום כי הוא אמר שזה משמיים אבל מצד שני בסוף ימיו לפני מותו, ציווה על שלמה בנו  להוריד את שיבתו בדם שאולה:

"והנה עימך שמעי…, והוא קיללני קללה נמרצת ביום לכתי מחניים… ועתה אל תנקהו, כי איש חכם אתה; וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שיבתו בדם שאול." (מלכים א, פרק ב,ח)

והתשובה עולה מאליה: נכון שה' שלח את שמעי, ונכון שהכל משמיים ולכן דוד שמע את ביזיונו ושתק וקיבל באהבה אבל מצד שני זה ששמעי בחר ברע זו בחירה מלאה של שמעי בן גרא והוא מורד במלכות ודינו מוות ולכן בסוף ימיו ציווה על שלמה מה שציווה.

נושא נוסף בנידון הזה הוא האדם מול עצמו ועל כך בפוסט הבא.