ארכיון הקטגוריה: להכיר את עצמך

לתת ערך מתוך חוסר ערך…

פעמים רבות אנו רוצים לתת ערך לאנשים, מנסים לעזור להם והם לא נעזרים ואפילו כועסים עלינו שאנו נדחפים להם. זה יכול להיות סתם אדם שאנו רוצים להעיר לו משהו ברחוב, בבניין או בבית הכנסת וחברים או בני משפחה קרובים שאנו רוצים לעזור להם להשתנות במשהו. מצד שני פעמים רבות אחרות אנו עוזרים לאנשים הן בדיוק ריגשי או במתן עצה והם נעזרים ומודים לנו על כך ואף רוצים לשמוע עוד.

מה ההבדל?

האם זה רק טמון באדם שמולנו? אם כך זה היה אז איך יתכן שהאדם שמולנו יכול לפעמים לקבל ולפעמים לא? ומאדם אחד הוא יקבל ומהאדם השני הוא לא יקבל?

התשובה טמונה במקום ממנו אנו פועלים

האם אנו ניגשים לזולת מתוך מקום של נתינה או מתוך מקום של לקיחה.

האם אנו בעצם מרגישים חוסר ערך עמוק ולכן אנו רוצים מישהו שעושה משהו לא מדוייק או לא תקין ואנו באים "לעזור" לו בשביל להרגיש ערך, בשביל לקחת ערך או שאנו באים ממקום נקי של נתינה.

אנו רואים יהודי שזקוק לעזרה, שלא מבין משהו, שעשה משהו לא ראוי ואנו פשוט מרגישים רצון לעזור לו, לגדל אותו, לתת לו, אנו מרגישים אליו אהבה ורצון לגדל אותו ומתוך המקום הזה אנחנו פועלים.

בכמה מילים: האם אני בא לעזור לו או בא לפרוק עליו את עצבי? או האם אני בא לתת לו או לקחת ממנו? או האם אני פועל מתוך תחושה של חוסר ערך שמחפשת לקבל ערך מזוייף מכך ש"אני" אלמד אותו וארגיש לו שהוא חסר ערך ו"אתקן" אותו או אני בא ממקום אוהב וחומל שרק רוצה לעזור באמת ומסכים להרפות כאשר אני מרגיש שהוא לא מסוגל כרגע לקבל?

זה ההבדל וזו הנוסחה: האם אני בנתינה או בלקיחה?

קחו את זה להתבוננות!

 

לכבד כל אחד או לחשוד בכל אחד?

הרב ארז נשאל על ידי אדם שרבו נתפס בדברים מקולקלים והוא נשבר מזה לגמרי:

"לאחרונה הרב שלי הורשע בעבירות חמורות. כבר היו סימנים קודם לכן שמשהו לא בסדר איתו, אבל כמובן בהתחלה לא רצינו להאמין. הסברנו לעצמנו שזה רק עלילות שווא, מניעות על הקדושה, מלחמת החושך באור שלפני הגאולה. עכשיו זה פשוט נשאר אגרוף בפרצוף. אין לי דרך יותר להכחיש ולהתעלם וגם לא רצון לזה. הרב שלי היה שקרן, רודף כבוד, מטורף ונואף. כל התורה שלי ממנו, כל החיות שלי ממנו, כל התקווה שלי ממנו. אני מפורק."

הרב ענה לו תשובה יפה מאד שמצורפת לפוסט הזה להורדה בקובץ פידיאף אבל אני רוצה להתעכב על משהו מרכזי שהוא אמר בתשובתו: "אנחנו רגילים לחשוב – או התמסרות או הסתייגות. מחשבה של שחור לבן. חז"ל גורסים אחרת. "אָמַר רַבי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוי: לְעוֹלָם יהְיוּ כָל בְנֵי אָדָם בְעֵינֶּיךָ כְלסְטים ׁ(שתחשוד בהם שעלולים לפגוע בך וברכושך ומצד שני(, וֶּהֱוֵי מְכַבְדָם כְרַבָן גַמְליאֵל (כבד אותם כמו שתכבד אדם גדול כרבן גמליאל)" דֶּרֶּךְ אֶּרֶּץ רַבָה ה'."

ואני שואל איך אפשר מצד אחד לכבד את השני כמו רבן גמליאל ומצד שני לחשוד אותו כאילו הוא ליסטים??

התשובה פשוטה לכל מי שמסתכל פנימה ויודע שיש בנפש של כל אחד כמה כוחות שכל אחד מושך לכיוון אחר והבחירה של האדם היא לגלות את הטוב ולגדל את כל החלקים שלו לכיוון הטוב אבל מאיפה אתה יודע היכן אוחז זה שמולך? האם הוא בכלל עובד על עצמו? האם הוא מכיר את עצמו? אז נכון שאני יודע שהוא טוב והוא רוצה טוב ואם הוא עושה דברים לא טובים זה בגלל הבלבול הפנימי שיש לו אבל עדיין זה לא אומר שאני צריך לתת לו לפגוע בי ולכן צריך גם לא לשכוח את נקודת הליסטים.

אמון מלא זה דבר בסיסי מצד אחד והדיפולט אבל זה גם דבר שנבנה ואם אני באמון מלא זה לא אומר שאני נמחק ואני כבר לא קיים.

להיות באמון זה לא להיות נטול רצון,חשיבה הגיונית ויכולת הבעה או תגובה.

מצד אחד לכבד כרבן גמליאל כי אני רוצה לגלות את המעלה שלהם גם לעצמי וגם להם אבל מצד שני לשים לב ולא להימחק ואז כאשר אגלה משהו לא תקין כאשר אדבר איתם אדבר ממקום של אתה רבן גמליאל לא מתאים לך להיות ליסטים.

אתמול חבר היה אצל רופא שיניים ותך כדי הטיפול הוא שינה לו ממה שהם סיכמו (בהסכמתו) ואחרי הטיפול הוא לא הבין איך הוא הסכים לשינוי הזה (שחסך לרופא כסף ויצר לו טיפול פחות טוב כאשר המחיר שהוא שילם היה אותו הדבר).

הוא הרגיש מטומטם, מרומה, דביל, חלש אופי, והתפלל על זה (על הרגשות שלו בעיקר לא על ההפסד) בשחרית היום ואחרי חצי שעה כשהוא הגיע למייל וראה את התשובה הזו של הרב ארז. זה היה ממש בול מענה משמיים.

הוא נתן בו אמון יתר, הלך למקום של אמון מלא לרופא שהוא לא מכיר את רמת האמינות שלו (זה היה טיפול ראשון), את איכות העבודה שלו והסטנדרטים שלו ואחרי שאמר מה הוא רוצה וגם התווכח והביא את עצמו לא רע בכלל הוא נכנס לאמון מלא ולסוג של ריצוי בלי להשאיר את הנקודה של ה"ליסטים".

למה זה קרה לו? אחרי התבוננות הוא גילה כי יש לו הרגשה מזוייפת שאם יש לאדם את המילה 'ד"ר' או 'עו"ד' וכדומה לפני שמו זה אומר שהוא משהו מדהים, חכם, פיקח, מלומד וכו' ואז עולה לו חוסר ערך כאשר הוא ליד אנשים כאלו, חוסר ערך שלא נותן לו להביא את עצמו לגמרי מולם, להגיד בחופשיות מה הוא רוצה חושב ומרגיש ובטח שלא להעיז "להתווכח" עם הוד מעלתם או לריב איתם…

הרב יעקובזון אומר, שהתנהגות כזו ליד הילדים מהווה חורבן לכל החינוך ועדיף כבר לריב איתם (להציב גבולות בכבוד ובתקיפות) מאשר להתקפל או לחייך בריצוי כאשר הם מבזים או תוקפים או חסרי סבלנות לשאלות.

החשיפה של המערכת הפנימית היא זו שנותנת את הריפוי את אפשרות השינוי לפעם הבאה.

השאלה המלאה והתשובה של הרב ארז: הרב שלי הורשע

 

 

כרטיס כניסה לכאב? יישוב דעת חזק!

כל העבודה הפנימית בנויה על משל התרנגול של רבי נחמן.

המשל:

פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון [והחליט] שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק'. וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול מזה.
עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאות! והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות.
ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה?
השיב לו:ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק!
אמר לו: אני גם כן הינדיק!
וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות.
ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. (כי במקום אחד ראיתי הנדיקעס לבושים בכותונות). ולבשו שניהם הכותונת.
ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אי אפשר להיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק! ושניהם אכלו.
ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן!
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

(אמר הכותב, ר' נחמן מברסלב, בשיח שרפי קודש. (ח"א אבני'ה ברזל, סי' תקפ"א): "יכולים לומר שהאדם רוצה להתקרב לעבודת השם הלא הוא הינדיק מלובש בחומריות וכו' ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם עד שנכנסים לגמרי. וכן בהתקרבות אנשים על דרך זה, ודי למבין."

כל העבודה הפנימית שלנו בנויה על כניסה לכאב, הסכמה להרגיש, הבנה שזה בסדר גמור (להיות הינדיק, להרגיש כל מה שאתה מרגיש כולל הכל) המתנה עד שהעוצמות של הרגשות יחלפו (עם פורקן רגשי בדרך – צעקות וכו' כל אחד כפי מה שעולה לו) ואז בירור ודיוק הרגשות (מה אני מרגיש בדיוק ולא "כאב כללי") והסכמה להרגיש כל מה שעובר עלי בשביל שהעוצמות יחלפו לגמרי ובשביל שנוכל לעמת אותם עם המציאות ואז להביא דיבור פנימי שמגדל ומעודד ומחבר את יישוב הדעת ללב ומשמח אותו ומגלה לו את המציאות ושהרגשות שלו מגיעים ממקומות אחרים אבל המציאות היא שונה והוא גם יכול להשפיע עליה וכו' וכו'.

אבל תארו לכם מה היה קורה אם החכם ההוא היה נכנס להיות עם התרנגול מתחת לשולחן ובעצמו גם מאמין שהוא הינדיק? הרי הוא שם 24 שעות 7 ימים בשבוע והוא צריך בשביל זה באמת להאמין ולהרגיש שהוא הינדיק ולהתחבר לחלקים האמתיים בתפיסה של ההינדיק על העולם אחרת בן המלך לא יאמין לו ומסתמא היו להם שיחות ארוכות על העולם והחיים אבל אם באמת הוא ישתכנע גם בדעתו שהוא תרנגול מה יקרה לו? נכון… הוא יישאר מתחת לשולחן עם בן המלך ואז יהיו כאן שני תרנגולים במקום אחד…!

ולכן לפני שאני נכנס לכאב ומסכים להרגיש אני עושה יישוב הדעת, מברר מה המציאות ורק אז נכנס לכאב.

למשל, אם אישה כועסת מאד על בעלה זה אומר שהיא לא נשואה? ואם היא ממש שונאת אותו והוא עושה דברים מעצבנים זה אומר שהיא לא נשואה? למי שמחליטה לדבוק ביישוב הדעת שלה יודעת חזק מאד שזה בעלי זה החצי השני שלי, מה שעובר עלי זה מה צריך לעבור עלי, זה הייסורים שה' מזווג לי עכשיו. ואחרת אומרת, אולי זה לא בעלי? אולי אנחנו לא מתאימים? – היא נופלת בדעת, הרגשות שלה מבלבלים אותה היא נהפכת להיות תרנגולת! בדעת אין שינוי ואין היסוס! זה בעלך אלו הייסורים שלך, זה מה שה' מזווג לך(להרחבה) וכואב לך !

עוד דוגמא: ואם פתאום אני מרגיש פחדים חזקים אז אולי אני לא בסדר? לא! אני בסדר גמור ואני מרגיש פחדים וזה בסדר גמור!

וזה מה שגידי דבוש, אחד המורים שלמדתי מהם, מדבר עליו כאן: דעת חזקה ועליות וירידות בנפש!

האם המעשים שלי סותרים את המחשבות שלי ואת התפילות שלי?

אחד הסימנים, המפתחות, להבנה הפנימית של הנפש שדרכה ניתן לגלות האם אני באמת חושב מה שאני חושב או שאני מופעל ואני על אוטומאט והמחשבות שלי הן לא שלי באמת אלא רק הקלטות הוא התניות מהילדות (או ממקומות אחרים) זה בפשטות- המעשים שלי.

יצא לי פעם לדבר עם אחד שהוא "אתאיסט", יש דבר כזה… הוא טען לי בלהט שהכל במקרה והכל מקרי וכו' התבוננתי בו וניסיתי לחשוב על דרך שבה אוכל לגלות לו כיצד הוא משקר את עצמו באופן לא מודע ואז אמרתי לו:

"תגיד, אתה מודע לכך שאם יש סתירה בין המעשים שלך למחשבות שלך זה מוכיח שהמעשים שלך הם אמיתיים והמחשבות שלך הם שקר שמתחבא?"
"למה אתה מתכוון?" הוא שאל
"למשל אם אדם אומר לאשתו שהוא אוהב אותה אבל בפועל רוב הזמן הוא ממש מעדיף לעשות דברים אחרים במקום להיות איתה זו ראייה לכך שהוא לא מרגיש אליה באמת אהבה שהרי אם כך היה הדבר הוא היה אמור לרצות מאד להיות איתה".
"כן זה ברור שהוא לא אוהב אותה באמת והוא רק מתרץ תירוצים, אכן אני מסכים עם העיקרון הזה" אמר.
"אז בא תראה משהו מדהים, אתה טוען לי כאן בלהט שדברים מורכבים מאד יכולים להיווצר במקרה מפיצוצים אקראיים במהלך שנים וכו' אבל בפועל במציאות אתה סותר את מחשבותיך לחלוטין. מעולם לא נכנסת לחנות לקחת משהו בלי רשות שהרי אולי זה נוצר מהפיצוצים…  זה אפילו לא עולה בדעתך כאופציה?
אפילו אם תראה כוס זכוכית פשוטה מונחת ברחוב אפילו לא עולה על דעתך כאופציה לקחת בחשבון שזה מהפיצוצים ההם… אתה פשוט יודע שמישהו זרק את זה – מדוע?? איך יתכן שזה בכלל לא חלק מהמערכת המעשית שלך?
הרי אם דברים מורכבים נוצרים מפיצוצים לאורך "זמן" למה שלא תתחיל לייצר דברים מורכבים על ידי פיצוצים… כי זה לא משתלם כלכלית?! הרי זה אפילו לא עולה על דעתך לשקול את זה בכלל.
איך יתכן שאתה לא מחפש שאריות של המצאות גאוניות נוספות שהותירו הפיצוצים? הרי אם אתה מאמין שמפיצוץ יכול להיווצר תא חי אחד שהוא מורכב ועדין כל כך שצריך 100000 דפים של אנציקלופדיה עיברית רק בשביל לתאר את המורכבות שלו אז בטוח שמנה פלאפל חמה יכולה להיווצר גם כן…? אז למה אתה משלם עליה? למה אתה לא פורץ לתוך בתים ולוקח דברים? מי אמר שמישהו עשה אותם אולי הם נוצרו מעצמם?
התשובה פשוטה: כי אתה יודע בתוך תוכך שהפיצוצים לא היו אקראיים הם היו מאד מתוכננים ואתה יודע שכל מה שקורה פה בכדור שלנו הוא על פי חוקי הטבע הקבועים והלא אקראיים בכלל והמהות של "חוק" היא היפך האקראיות – ככה אתה חי במציאות בפועל ומה שאתה טוען אינו באמת מה שאתה חושב אלא משהו פנימי אוטומאטי שאתה לא מודע אליו מפעיל לך את הצורך הזה.
אני יכול להיכנס איתך עכשיו להוכחות מדעיות ברורות אבל חבל על הזמן, זה מיותר, קודם כל אתה צריך לשאול את עצמך מדוע אני רוצה להאמין שהכל אקראי? איזה דבר מפחיד יכול לקרות אם זה לא יהיה במקרה? מה או מי פגע בי כל כך שגרם לי לרצות להאמין שאין אלוקים? אולי אפילו לכעוס עליו? האם יש הקבלה בין מה שאני מרגיש מול אבא שלי למה שאני מרגיש מול הקב"ה?

ואז תגלה מדוע אתה, בתת מודע, מערבב את עצמך.

מהעולם ההוא נעבור לעולם שלנו, היותר מדוייק, ברוך ה'.

חישבו לעצמכם האם יש תחומים שבהם הפעולות שלי סותרות את המילים שלי?

היום נתמקד בתחום אחד תחום הפרנסה – כסף.

רבים מדברים היום על הביטחון בה', על החשיבות של הביטחון ויש גם כאלו שמלמדים תרגילים יומיים שיעזרו לנו להשיב אל הנפש את הביטחון ולהגשים את המטרותינו הן ברוחניות והן בגשמיות על ידי הביטחון בה'.

כפי שאומר רבי נחמן, ליקוטי מוהרן, קצ"ג:
"דע שהמחשבה יש לה תוקף גדול, ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם, יוכל לפעול שיהיה כך ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהיה לו ממון- בוודאי יהיה לו, וכן בכל דבר, רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות."
ועל כך מפרט עוד רבי נתן בשיחות הר"ן ס"ב:
"דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולים לפעול על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן… בלי בלבול ונטייה למחשבה אחרת על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן, כמו שהם חושבים וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות לא בדרך כלל. כגון, שיחשוב שאם יהיה כן, יהיה כך וכך בפרטיות"

כלומר, בכמה מילים: מיקוד המחשבה בעניין אחד, בצורה נעימה ומפורטת לפרטי פרטים, ביחד עם דיבור פנימי שמעורר את הלב. וזה אכן נפלא מאד וגם עוזר להרבה אנשים אבל צריך לשים לב לדבר אחד מאד מהותי – שהפעולות שלנו לא יסתרו את המחשבות שלנו.

את דברי הבן איש חי קראתי בסיפרו של הרב פנגר בעמוד  145-147 ואני מביא את עיקרם: הבן איש חי, בסיפרו עוד יוסף חי, כותב עצה שהוא מעיד עליה שהיא "עיצה טובה ונפלאה" בכל התחומים, בין בגשמיות ובין ברוחניות שרוב בני האדם אינם מודעים אליה ולכן הם גורמים לעצמך נזק מבלי משים!
וכך אומר הבן איש חי:
"כי טבע האדם להיות מתאווה טובה ועושה [פירוש: רוצה דברים טובים ועושה פעולות להשיגם- עד כאן הכל בסדר אבל אם הוא מתחיל] ויש שהוא מחשב תמיד ומצייר בליבו אופנים והמצאות, שבהם יהיה לו סך כך וכך מעות והוא יקנה סחורה פלונית וישלחה למקום פלוני ופלוני וירוויח בה כך וכך למאה ויחזור וינקה בסך כך וכך וירוויח כך וכך וגם עוד יעסוק [במקביל] בעסק פלוני ופלוני וירוויח כך וכך והוא מצייר בדעתו המצאות של רווחים והוא הולך ושב בציורים אלו בדעתו תמיד. על כן האדם הפיקח צריך להיזהר כשיבואו אליו מחשבות כאלה אשר בנויים על תוהו, שידחה אותם מלבבו תיכף ומיד!" ?
כלומר, אם האדם מחשבן לפרטי פרטים ומדמיין את הרווחים וכו' הוא צריך לדחות את המחשבות הללו תיכף ומיד כי זו סכנה!!!

לכאורה זו סתירה מפורשת למה שאמר רבי נתן בשם רבו שהמחשבות צריכות להיות בפרטי פרטים בשביל שהם יתגשמו ואילו כאן הבן איש חי אומר ממש להיפך לכאורה?

במקום אחר הבן איש חי מסביר יותר את כוונתו:

"שהאדם המתפלל לפני הקב"ה על טובה והרווחה שהוא מעיין בה בדעתו, כלומר שעושה בדעתו אופנים בעבור השגת הטובה שהוא מבקש אותה מהקב"ה בתפילתו, שמצייר בדעתו באיזה אופן תבוא לידו הטובה אשר הוא מבקש ומתפלל בעבורה וזה הוא הנקרא "עיון תפילה" [שהגמרא אומרת שמי שמעיין בתפילתו מובטח לו שיבוא לידי כאב לב כי תפילתו לא תיענה] שהוא מעיין ומחשב בדעתו לעשות כך וכך, אשר על ידם הוא ישיג הטובה שמתפלל כליה ולכן בעיון תפילה זה הוא מפסיד הטובה אשר הוא מתפלל עליה, שלא ישיגנה ולא תבוא לידו." והוא ממשיך ומסביר: "והפסד זה מגיע לו בדין ובמשפט יען כי כיוון שהוא מצייר אופנים למעשיו, שחושב שעל ידי שיעשה כך וכך תגיע לו טובה והרווחה שהוא מתפלל בעבורה, נמצא הוא סומך על עצמו להשיג הטובה על ידי מעשיו, כי הוא מתחכם לעשות כך וכך כיד שישיג כך וכך ואם הוא סומך על הקב"ה די לו להתפלל לפני הקב"ה והשם יתברך יודע באיזה אופן תגיע לו הטובה וההרווחה אשר ביקש בתפילתו עליה!"

מקור נוסף לדברים הוא במסכת סנהדרין עמוד כו:
"אמר עולא: מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, שנאמר(איוב):"מפר מחשבות ערומים" ומסביר רש"י במקום: "מחשבה שאדם מחשב: כך וכך אעשה וכך וכך תעלה בידי מועלת [גורמת] להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדברי תורה!

ושוב נשאל- לכאורה זו סתירה מפורשת למה שאמר רבי נתן בשם רבו שהמחשבות צריכות להיות בפרטי פרטים בשביל שהם יתגשמו ואילו כאן הבן איש חי אומר ממש להיפך לכאורה?

והתשובה עולה מאליה:

אדם יכול ואפילו צריך לדבוק בתפילתו ובמחשבתו בדברים הטובים שהוא רוצה בהם בפרטי פרטיות ממש כמה פעמים ביום וצריך שידביק מחשבתו בכך ולא יסיטנה לשום דבר אחר וכן יעורר את ליבו להאמין שה' רוצה להעניק לו את רצונו כי הוא טוב ומטיב והוא רק רוצה הזדמנות להיטיב ושהאדם יתן בו את אמונו ובטחונו אבל אם אחרי שהאדם עושה דבר כזה, מאמין ובוטח ומבקש ומתפלל הוא הולך ומתחיל לתכנן תיכנונים מוגזמים מה שקורה זה שהוא מעיד על עצמו ש"נמצא הוא סומך להשיג הטובה על ידי מעשיו" ולא על ידי ביטחונו בה' כפי שאומר הבן איש חי ואפילו אברכים ובחורי ישיבות שיתכננו תיכנונים מוגזמים בלימוד תורה (!) מובטח להם שלא יצליחו כי כל תיכנון מיותר (לפי רמתו הרוחנית של האדם) מרחיק אותו מהקב"ה ומקרב אותם לכוחי ועוצם ידי שהוא חלק הסיטרא אחרא שחוטפים לו את השפע.

כפי שאמרתי בתחילת הפוסט- זו סתירה בין המחשבות והתפילות שלי לבין המעשים שלי – ולכן המעשים אמת והתפילות שקר ח"ו כי המעשים נובעים מהרגשות ומהלב והמחשבות יכולות להיות גם לא אמיתיות.

ואפילו יותר מזה, וזה כבר מזעזע, בהמשך אומר הבן איש חי:

שאפילו אם נגזר על האדם שתגיע לו פרנסה בשפע בראש השנה אבל הוא במהלך השנה לחוץ ועסוק בתיכנונים ותיכנוני תיכנונים ולא משחרר אז הוא חוסם את השפע מלהגיע אליו בפועל, השפע יורד אבל מתמוסס אל תוך מחשבות התיכנון המיותרות והשפע אינו מגיע בפועל!!!!

הדבר אינו רק בממון, זה גם בשלום בית, בחינוך ילדים, בהגשמת רצונות ומטרות בחיים, דיאטה, כושר ועוד ועוד!! 

ואם נדייק זאת בכמה מילים: רש"י דיבר על ה"איך" בפרטי פרטות שהורס ופוגע ורבי נחמן דיבר על ה"מה" בפרטי פרטות כאשר לגבי ה"איך" עושים השתדלות ולא מתכננים יותר מדי.

 

הכלל הוא: תתמקד, תרצה, תדמיין את הטוב בעוצמה ובפרטי פרטים ובפועל תעשה השתדלות ותרפה!

איך תדע אם אתה עושה תיכנוני יתר והשתדלות יתרה שסותרת את תפילתך ואמונתך?

תשים לב למצבך הנפשי ודע את רמתך הרוחנית:

  1. האם אתה פתאום מתחיל לפעול מתוך לחץ?
  2. האם אתה מתאמץ מאד ונלחם בכח? זה סימן אזהרה.
  3. האם אתה לא מחשבן את הקב"ה שהוא נמצא פה איתך ומכוון אותך לתוך השיקולים? זה סימן אזהרה נוסף.
  4. האם אתה מנסה לתכנן את ה-כ-לללללל עד הפרט האחרון? זה סימן אזהרה נוסף.
  5. האם אתה משאיר גם אופציות פתוחות או שאתה סוגר הכל בכל מכל כל מראש…?

אני לא אומר שלא צריך לתכנן, צריך וזה חשוב אבל לא צריך להיכנס מראש לפרטי פרטים יותר מידי והדבר הזה תלוי ברמת האמונה של כל אדם ואדם ומסור לליבו של כל אדם ואדם שיהיה כנה עם עצמו וישים לב מה הוא עושה ומה הוא מרגיש כשהוא עושה וכך הוא לא יזיק לעצמו ולא יחסום לעצמו את השפע ויצער את עצמו ואת הקב"ה שרוצה להניק הרבה יותר ממה שהעגל רוצה לינוק!

שים לב לרמה הרוחנית שלך וזכור שהקב"ה לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו

אם כשאתה משחרר ומשאיר דברים לא סגורים אתה נלחץ מאד תנסה לשחרר ולהרגיע את עצמך לבטוח בה' להתמקד בציורים הטובים ובמחשבות נעימות אם זה קשה לך מידי, עזוב, תכנן את זה עד הסוף (זה בסדר, זה לא יזיק לך אם זה ניסיון שהוא מעל לכוחות שלך) אבל תשאיר משהו אחר פתוח, משהו שיותר קל לך להכיל (כי זה כן יזיק לך- כי זה בטווח הבחירה שלך) ותתמקד בו כך לאט לאט נשתחרר מהצורך העמוק בוודאות ויציבות בעולם של אי יציבות ואי וודאות ונחבר אותו להקב"ה.

למה קשה לנו כל כך לשחרר?

לכל אדם בעולם יש צורך עמוק בוודאות וביציבות, יש אנשים שהצורך הזה אצלם ממש נהפך לאובססיה, פעמים רבות עקב סיטואציות בלתי נמנעות בילדות (שלא היה אבא בבית, או שהוא היה משרת במקומות מסוכנים וכדומה) או חינוך לא נכון ואצל אנשים אלו העבודה יותר קשה אבל באופן כללי לכולנו יש צורך עמוק בוודאות ויציבות כי היינו מחוברים לקב"ה לפני שבאנו לעולם הזה שהוא הוודאות היחידה והוא היציבות היחידה הקיימת והאפשרית וכעת ככל שאנו יותר רחוקים ממנו אנו חווים יותר אי וודאות ויותר חוסר יציבות ולכן הנקודה הזו שבה אנו נדרשים – לפי כוחותינו- לשחרר את הדברים לה' ולבטוח בו היא נקודה מהותית ויסודית בקשר שלנו עם ה' וברמות האושר שאליהן נוכל לזכות.

בקצרה: אמונה- השתדלות-המתנה להדרכה-אמונה ושוב השתדלות.

 

 

מה לעשות – כשלא יודעים מה לעשות?

הרבה פעמים כשאנו מהססים ולא יודעים מה לעשות אנחנו פשוט לא עושים כלום. חוששים לטעות בבחירה ואז אומרים "שב ואל תעשה עדיף" ואז אנחנו מדמיינים שאנחנו לא עושים טעות ואולי גם אי העשייה זו טעות אבל לפחות זה משהו פאסיבי. הבעיה היא שיש תחומים בהם ה"שב ואל תעשה" נהפך להיות משהו תמידי ואז הוא לא עדיף בכלל.

ספק = גימטריא עמלק וכשיש ספק העמלק נכנס ונותן לנו חבל תלייה ארוך – הכל או כלום. או שזה ברור ואתה יודע בדיוק מה לעשות או שאל תעשה כלום…

יש מקום פנימי שמרגיש לנו שאם זה לא ברור, לא ודאי, אז עדיף כלום וההרגשה הזו שהיצר מעורר בנו היא שיקרית ואז אנו מפסידים את החיים.

ההרגשה הזו היא הרגשה "טבעית" של כל ילד, שהיצר הרע עד גיל 13 דואג להטמיע טוב טוב בתת הכרתנו בשביל שהוא יוכל להפעיל אותה בהמשך החיים וכשיש מצבים של חוסר וודאות, נוצר היסוס ואז הוא מפעיל את השקר.

מפחדים לטעות, מפחדים לקחת אחריות, מפחדים להיות אשמים, מפחדים להרגיש אשמה.

מה עושים כאשר אין לנו עצה שלמה וברורה כיצד לפעול בעולם?

רבי נתן קורא לזה "חלוקת העצה"- יש לנו ספק ואין לנו עצה שלמה, ברורה, מה לעשות.

ספר ליקוטי הלכות או"ח – הלכות ראש חדש הלכה ו: "שֶׁכְּשֶׁרוֹאִין שֶׁקָּשֶׁה לְהַשִּיג הָעֵצָה הַשְּׁלֵמָה צְרִיכִין לְהִתְנַהֵג לְפִי חֲלֻקַּת הָעֵצָה עַל כָּל פָּנִים. בְּאֹפֶן שֶׁעַל כָּל פָּנִים יִהְיֶה נִשְׁאָר לוֹ מַחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה וְלֹא יִהְיֶה נֶאֱבַד לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. שֶׁלֹּא יֹאמַר שֶׁיֵּלֵךְ וְיִתְהַנֶּה וְכוּ' רַחֲמָנָא לִצְלָן. רַק יִשְׁתַּדֵּל שֶׁעַל כָּל פָּנִים יִשָּׁאֵר מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר וְכוּ'. הַיְנוּ כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו כְּמוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ כָּרָאוּי. וְכָל מַה שֶּׁחוֹשֵׁב עֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת אֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ כָּרָאוּי וּמֵחֲמַת זֶה עֲצָתוֹ חֲלוּקָה תָּמִיד. אֲזַי כָּל עֲצָתוֹ הָעִקָּרִיִּית שֶׁיִּסְמֹךְ עַל כֹּחַ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ שֶׁיֵּלֵךְ יִמְצָא בּוֹ ה' יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל. וּלְעֵת עַתָּה יִתְנַהֵג כְּפִי חֲלֻקַּת הָעֵצָה."

כאשר אדם כל הזמן לא עושה כלום במקום פשוט לעשות משהו, לבחור וזהו – "וְלֹא יִהְיֶה נֶאֱבַד לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם" הוא נאבד לגמרי. אתה מפחד מטעות? לא לעשות כלום זו הטעות הגדולה ביותר.

העולם הזה הוא לא עולם של שלימות, העולם הזה הוא חדר כושר מלא אתגרים שמפתחים את השרירים ואת הגוף הרוחני שלנו כל הזמן. חלק מהאתגרים זה לפתח את היכולת להחליט ולפעול עם הנתונים שה' חשף בפניך ולא יותר. "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" אומרים חז"ל וכל אחד מאיתנו הוא הדיין והשופט והפוסק של חייו.

פעמים רבות אדם רוצה משהו, נגיד לבחור מקום מגורים, והוא לא מוצא מקום שיש בו את כל הדברים שהוא רוצה ואז הוא שוקע באי עשייה, כל הזמן הוא בסוג של היסוס ואז הוא עלול גם לשקוע בייאוש והוא מוותר על הרבה מאד טוב שהיה יכול להיות לו. אם זה לא הכל אז אני לא יכול…

אבל ה' רוצה שהוא יבחר על פי מה שעיניו רואות, ה' רוצה שהוא יפעל ויתפתח מהאתגר הזה.

ושידע- אתה תעשה כרגע מה שאתה מבין ותדע שה' נמצא איתך במה שבחרת כי עשית. ואפילו אם גילית שטעית עכשיו הניסיון שלך, האתגר שלך, הוא לחזק את שריר האמונה ולהפנים שהקב"ה בכוונה לא חשף בפניך מספיק פרטים על מנת שתלך בדרך הזו ה"שגויה" לכאורה והמכוונת משמיים במדויק באמת.

נמצא אם כן, שהטעות היחידה שאתה באמת יכול לעשות היא – לא לעשות!!!
כי אם תעשה אתה לא יכול באמת לטעות כי ה' הרי מסתיר מפניך את העצה השלימה ולא יבוא אליך בטענות ולכן אתה לא תטעה באמת בשום דרך שתבחר ולא תהיה אשם.

אבל באמת כתוב ש"שב ואל תעשה עדיף" לא?!

זה נכון שאכן יש מצבים שבהם אומרים "שב ואל תעשה עדיף".

בעיקר זה נאמר כאשר יש חשש של עבירה במעשה שאנו רוצים לעשות וספק אם תהיה תועלת ולכן עדיף שלא לעשות ולהימנע אבל אם שני הצדדים שווים מהבחינה הזו זה כבר לא בגדר הזה.

ובספר הנהגות צדיקים, מרבי יעקב מלובלין, סדר היום כותב: "ישוב הדעת ומתינות קודם כל דבר הן בדבור והן במעשה כמאחז"ל מרבה ישיבה מרבה חכמה, ובמאחז"ל מתון מאתן, והכל לפי זמן או יום או שעה או רגע, וזה כלל גדול שב ואל תעשה עדיף וזה עמוד ויסוד גדול".

מכאן אנו רואים שמה שאומרים "שב ואל תעשה עדיף" בחיי היום יום הכוונה שצריך להחליט במתינות וביישוב הדעת אבל לא להימנע מהחלטה.

ובנוסף, מתי אומרים שב ואל תעשה עדיף ומתי אומרים שזה ממש לא עדיף זה נתון לשיקול דעת וכבר אמר רבי יוחנן על רבי זכריה שאמר "שב ואל תעשה עדיף" ולא הרג את הרשע שהטיל מום בקדשים ונתן לו לחזור לקיסר להלשין על ישראל: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."

אחד המצבים בהם ברור במאה אחוז ש"שב ואל תעשה" הוא ממש לא עדיף הוא במקרה שזה קורה תמיד. כפי שאומר רבי נתן: "וּמֵחֲמַת זֶה עֲצָתוֹ חֲלוּקָה תָּמִיד."כאשר בנושא מסויים אתה תקוע ולא יודע להחליט תקופה ארוכה ואין כאן עניין לחכות לנתונים חדשים. בנוסף, כאשר ביחד עם זה אתה מזהה שאתה חושש לפעול בעיקר בגלל שאתה מפחד לטעות זה עוד סימן ששב ואל תעשה אינו עדיף ואתה צריך פשוט לבחור ולדעת שה' איתך ושה' רוצה שתבחר לפי ראות עיניך ושהוא יהיה איתך בצורה הזו.

לעוד פוסט מדהים בנושא ההיסוס-ספק הקליקו כאן

מי שרוצה לשמוע את השיחה השלימה עליה מתבסס פוסט זה:

מה אפסיד מכך שלא ארצה להיות אדם ממושמע?

אוקי, אז ההפסדים הם כמובן רבים. חלקם ברורים וחלקם פחות.

  1. הדבר הראשון שקורה לאנשים בלי משמעת הוא שהחיים פשוט זורמים לידם. הם חיים בתחושה מתמדת של החמצה מסויימת.
  2. כאשר אין משמעת יש פחדים. זה הוכח מחקרית וזה גם ברור לכל מי שמתבונן בנפשו. כאשר אין לך כח להציב גבולות לעצמך אתה נהייה חלש.
  3. חוסר הגשמה עצמית – כל החלומות שלך נגנזים כי בלי משמעת אי אפשר ליישם אותם.
  4. ממילא נופלים לייאוש ולעצבות. לא חייבים להיות כל היום עם אף באדמה בשביל להיות מיואשים יש הרבה אנשים מיואשים בעולם כי הם פשוט וויתרו על החלומות שלהם עד כדי כך שהם אפילו לא זוכרים אותם.
  5. כאשר אין משמעת יש חוסר אונים עמוק ואז יש רצון להדחיק אותו עם אוכל וניאוף.
  6. זו תחושה של ריפיון כללית שבסוף יכולה להביא למוות רוחני וגשמי.
  7. ככל שהאדם הוא פחות ממושמע הוא חווה פחות אושר בחיים.
  8. ככל שאדם פחות ממושמע הוא פחות נאמן לעצמו ופחות מרגיש שהוא יכול לסמוך על עצמו

לסיכום האדם המאושר הוא האדם הממושמע באמת.

יש שחוווים אותו כאדם אכזרי וקשה עם עצמו ועם אחרים אבל האמת היא אינה כך. אדם ממושמע באמת זה לא אדם שהוא לא מתחשב בעצמו או באחרים זה אדם שמאד מתחשב בעצמו אבל הוא החליט שהוא לא מוותר ולא מתייאש לא משנה מה יהיה.

הוא עומד בפתח עם הרצונות שלו ודופק על הדלת עד שיפתחו לו ואם לא פותחים הוא ממשיך להמתין עד שזה קורה וכל הנפילות שלו לא מבלבלות אותו כי הוא פשוט מסכים להחזיק את הרצון שלו ולהמתין בהכנעה עד להגשמה.

רוצה להיות ממושמע? לא!!!!!!!!!!

מה אתה מרגיש כשאתה שומע את המילה "משמעת" או "גבולות"?

לאנשים רבים המילה "משמעת" או "להיות אדם ממושמע". מעלה כאב גדול, התנגדות גדולה.
שאלו את עצמכם: מה אני מרגיש (לא חושב בשכל אלא מרגיש) כאשר אני שומע את שמי ביחד עם המילה ממושמע.
דמיינו חבר שלכם אומר עליכם: "יוחנן ממושמע" דמיינו את עצמכם אומרים על עצמכם "אני ממושמע, אני אדם שיש לו גבולות" דמיינו את ההורים שלכם אומרים עליכם בילדות "נני הוא ילד ממושמע" או דמיינו את עצמכם בתור ילדים אומרים: "אני רוצה להיות ממושמע".
מה אתם מרגישים?
רבים רבים מרגישים לחץ, עייפות, בעסה, מאמץ, הפעלת כח, מחנק, בא להם למות, מרגישים שאין מקום לרצונות שלהם, מרגישים מוגבלים, חנוקים, קבורים בתוך כלא, צינוק, מרגישים אכזריות, רשעות.

מדוע אנו מרגישים כך? הרי במציאות "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" כלשון הגמרא, כלומר, רק אדם שהוא בגבולות 100 הוא החופשי האמיתי? התשובה לכך היא כי חונכנו על ידי מבוגרים שהם בעצמם לא היו ממושמעים או שהם היו ממושמעים אבל בצורה מאד קשה ואטומה כלפי עצמם וגם כלפינו.

אני מכיר אנשים שבפועל הם די ממושמעים, הם קמים כל יום לתפילה, מקפידים על חוקי התנועה, מברכים כל על מה שהם אוכלים לפני ואחרי, מסודרים, מתוקתקים, לפעמים אנשים שלא קוראים עיתונים בכלל ולא שומעים רדיו (אפילו חרדי) מתוך בחירה ולמרות הפיתוי, הסקרנות והרצון שלהם לקרוא כל מה שזז ואפילו גברים ששומרים על העיניים שלהם בצורה יפה מאד ונשים שהולכות בצניעות גדולה למרות הפיתויים הגדולים אבל אם תשאל אותם אם הם ממושמעים הם יצרחו "לא!!!!! לא!!! לא!!! חס וחלילה די!!!!! אני לא יכולה לשמוע את המילה הזו!"

אז בעצם הם ממושמעים אבל אומרים לעצמם שהם לא ממושמעים כדי שהם יוכלו להיות ממושמעים בלי שתתעורר להם ההתנגדות הגדולה שלהם למשמעת…

והאמת היא שאין אדם בעולם שיש לו התנגדות למשמעת שהוא לא ממושמע בתחומים מסויימים אבל אומר לעצמו שהוא לא ממושמע כי הוא לא אוהב את המילה. אפילו בשביל לאכול אוכל טעים אדם צריך לשים לעצמו גבול ולהתגבר על הדחף לרבוץ במיטה… אין שום הגשמה של שום רצון בעולם ללא שימת גבולות.

יש קליפה מאד קשה שעוטפת את רצון העמוק שלנו להיות ממושמעים כי הפרי שבתוך הקליפה הזו הוא פרי כל כך עוצמתי ומשמעותי שאם נזכה לפצח אותה נזכה להגשים את כל חלומותינו.

מה באמת מסתתר מאחורי המילה "משמעת"?

מבחינה טכנית, הרב יעקובזון מסביר שמשמעת זה פשוט הרגל. משמעת היא הרגלים ויש כאן עוד הרבה מה להסביר אבל מבחינה המשמעות העמוקה וההשפעה של המילה הזו על חיינו המילה משמעת באמת היא המילה הנרדפת של חופש אמיתי להגשים את כל הרצונות שלי עם הגנה מקיפה מכל פגעי העולם.

קחו תחום בחיים שבו אתם במשמעת מלאה – למשל נהיגה בכביש. אתה נוהג כבר שנים ואתה מכיר את המשחק ולפעמים אתה אפילו משתולל קצת ועושה קצת שטויות ונוסע מהר וקצת חותך וכו' אבל אתה מכיר טוב טוב את המשחק, אתה ידוע שיש קו אדם שאם תחצה אותו אתה משחק בחיים שלך ולכן אתה צמוד מאד לכללי נהיגה מסויימים ופעמים רבות, אפילו אם עכשיו ממש בא לך להרביץ עקיפה לנודניק הזה שנוסע כמו זקנה לפניך ואתה באמצע עם הרגל על הגז ופתאום נוצר מצב שזה יהיה מסוכן מאד להמשיך אתה תיכנע ותאט. זו שפה לא מדוברת אבל היא שפת הכללים הפנימיים שלך.

אין נהג רגיל שאין לו משמעת ברזל, אין חיה כזו, יכול להיות שיהיו לו כללים קצת לא שיגרתיים ושאפילו הוא יעשה תאונה וילמד על בשרו אבל בשביל לשרוד בכביש ולהמשיך לנהוג כל נהג חייב משמעת ברזל ומחוייבות לכללים.

מה יקרה אם לא תנהג לפי הכללים שלך? אתה תיפגע ותפגע וזה אומר שבעצם המשמעת מגינה עליך, הכללים שומרים עליך שלא תיפגע.

אדם שהולך ברחוב ולא שומר על העיניים שלו ולא שומר על הדיבורים שלו עם נשים אחרות פוגע באושר שלו עם אשתו. במקום שהיא תהיה האישה המהממת שהוא חולם עליה כל הזמן ושהתחושה הזו רק תתחזק הוא מכניס לתוכו עוד ועוד נשים שהוא לעולם לא ישיג וזה אומר שהוא מכניס ביידים לחיים שלו תסכול, חוסר ערך, חוסר אונים, שהוא בידיים שלו מרחיק את אשתו ממנו ויוצר לעצמו מציאות נפשית בה אישתו היא כבר לא החלום שלו. לעומת זאת, אדם ששומר על העיניים שלו 100 והוא ממוקד 100 באשתו וברצון שלו שהיא תהיה החלום הנשי המדהים שלו ושהיא תגשים את כל חלומותיו בנוגע לנשים והוא מוכן להחזיק את הרצון הזה,בעוצמה ובהכנעה ובלי להתייאש – הוא יגיע לשם ועוד איך!

אדם ששומר על העינים שלו כי הוא מנסה לשלוט בעצמו או מפחד מעבירות לא יצליח וזו גם לא מטרת התורה ורצון ה' ממנו. אדם ששומר על העיניים שלו כדי לבנות קשר ושלום ואש וחברות עמוקה עם אשתו הוא ממוקד במטרה וברצון עצום שיביא לו אושר עילאי והוא לא מוכן להסתפק בפירורי נחמה מכל מיני נשים אחרות. הוא עוזר לעצמו, הוא בנתינה.

נמצא ששוב, הכללים מגינים עלינו, המשמעת חיונית לחיינו כמו אוויר לנשימה, מגינה עלינו ללא הרף.

לכל אדם יש רצונות, חלומות, דברים שהוא היה רוצה שיקרו בחיים שלו ואם אין לו זה אומר שהוא פשוט התייאש מהם כי הוא לא מוכן ללכת עם הרצון שלו ולהסכים להרגיש את חוסר האונים, את הכאב של עולה לו כשהוא ממתין, שהוא לא מוכן לצרוח את הרצונות שלו שוב ושוב עד שהם יתאזנו והוא יוכל לפעול איתם בעולם, הוא פשוט דוחק את השעה, לא מוכן להכיל את חוסר הסבלנות ונותן לעצמו "לשקוע" בייאוש תמידי. הדרך היחידה להגשים את החלומות והרצונות היא להציב גבול, להתחבר לרצונות שלי שוב ושוב ולפעול מתוכם כל פעם קצת עד שיפתחו השערים בענק.

ככל שהאדם הוא פחות ממושמע הוא חווה פחות אושר בחיים, גם בשביל לאכול פיצה אתה צריך משמעת להתגבר על הדחף לרבוץ במיטה במקום לקום למגש הפיצה… אושר זה דבר שאתה מייצר אותו זה לא דבר שבא בצורה "פאסיבית".

מכאן שהמשמעת היא כלי להגשמת הרצונות והחלומות שלי.

"מחנק, אין מקום לרצונות שלי" –  בלי גבולות אתה באמת לא יכול לתת מקום לרצונות שלך כי כל אחד מהם ישתלט על השני או שאתה פשוט תתייאש מכולם אבל בשביל באמת לתת מקום לכל הרצונות שלך (להיות בעל כושר גופני, רזה, מאוהב ודלוק על אשתך, דבוק בה', אבא רגוע ושמח לילדים וכו') אתה צריך להציב לכל אחד ואחד מהם גבול ברור שלא יפגע ברצונות האחרים שלך.

"גבולות זה כלא, משמעת זה כלא" – מה הכוונה כלא? שאני לא יכול לעשות מה שאני רוצה? או שידרשו ממני לעשות דברים שאני לא יכול או לא מסוגל לעשות? גבולות זה כלי להגשים את הרצונות שלי על ידי יצירת הרגלים באמצעות מעשים קטנים שאתה 100% מסוגל לעשות אם אתה לא מסוגל לעשות זה אומר שאתה לא מציב גבול אלא מנסה להשתלט על עצמך בכח ולא מוכן להוריד את הרף, לצעוק לה' ולהמתין.

""גבולות זה להיות כמו רובוט בלי רצון " – אם מדובר בגבולות של אחרים אתה צודק אבל אם מדובר בגבולות שאתה שם לעצמך אז זה בדיוק הפוך. מי שהוא בגבולות של עצמו הוא החופשי האמיתי שלא נכנע לדחפים שלו ולא נותן לדחפים שלו להשתלט עליו מי שאינו בגבולות הוא רובוט שנשלט על ידי הדחפים שלו בניגוד לרצונות שלו.

לחיות בגבולות, להיות ממשומע זה לא להיות בשתלטנות ורודנות כלפי עצמי להיות בגבולות זה לחיות חיים שמתחשבים ונותנים מקום וביטוי לכל הרצונות האמתיים שלי.

להיות בגבולות זה להיות נאמן לעצמי, להיות בנתינה, באהבה מול עצמי, זה להגן על עצמי, זה לחיות באיזון ויציבות נפשית וכלכלית.

"להיות בגבולות זה מאמץ נוראי, זה מעייף, אין לי כח" – אם אתה במאמץ אתה לא בגבולות, אתה פועל בחוסר התחשבות כלפי עצמך והמעשים הקטנים שהצבת לעצמך לעשות גדולים עליך. שחרר לחץ.

ואל תשכחו- אתם בכל מקרה בגבולות, אין דבר כזה שלא – פשוט נקו את ההתניה עם המושג הזה ותכניסו יותר ויותר הרגלים לחיים.

כיצד הגולם קם על יוצרו וכיצד הקליפה של המשמעת חונקת אותנו אם לא נשים לב?

למדנו שהמשמעת היא בעצם הבסיס לצורת האדם והיכולת שלו להפיק תענוג הן בעולם הזה והן בעולם הבא אז למה לא כולנו רצים בהתלהבות ומגדירים לעצמנו שהמטרה הבאה שלנו היא "להיות ממושמעים, להיות בגבולות"?

  1. בילדות או בעברנו הציבו לנו גבולות בצורה פוגעת ומשפילה מתוך חוסר התחשבות ברצונות שלנו ובעיקר לאחר שהכריחו אותנו לפעול על פי רצונם של אחרים (לטובתנו) לא חיברו את הרצונות שלנו למה שאנו עושים ולכן נוצרה לנו התנייה ולכן כל הצבת גבול נתפסת בעינינו כאכזריות וחוסר התחשבות ואטימות אפילו אם אנו בעצמנו קבענו את הגבול הזה… והאמת היא שכאשר אנו קובעים את הגבול אנו פועלים לפי הרצון המלא שלנו ושלנו בלבד ומונעים מהדחפים שלנו להשתלט עלינו.
  2. אנו לא יודעים מה זו משמעת באמת לעומק. התשובה לכך היא שהמשמעת היא בסך הכל הרגל, כן, זה הכל!

למשל, אם אנו רוצים ילדים ממושמעים אנו רק צריכים להרגיל אותם להקשיב לאבא ואמא על ידי בקשות רבות לעשיית דברים שלא יעוררו את ההתנגדות הטבעית שלהם ועידודים בצידם וכן הדבר הוא לגבי עצמנו- בשביל ליצור הרגלים טובים שיביאו אותנו למטרות שלנו צריכים לפעול בחוכמה ולא באטימות.

הכלל – רצונות גדולים עם מטרות גדולות שמחוברים למעשים קטנים (שלא מעלים לנו התנגדות כמעט בכלל) שחוזרים על עצמם שוב ושוב עד שההרגל נעשה טבע, עד שההרגל נהפך להתמכרות חיובית אך זה נושא כבר לפוסט נפרד.

מי שעוסק בתמיכה רגשית וקידום אנשים יודע שכאשר נוצרה לאדם איזו התנייה נפשית, למשל, "הוא כל הזמן מרגיש שמסתכלים עליו" גם כאשר הוא כבר יחליט שהוא רוצה לנקות את עצמו מההרגשה השיקרית הזו אחד המחסומים יהיה הרצון שלו לשמור על ההרגשה הזו, אפילו שהוא סובל ממנה. מדוע? רק בגלל שהוא התרגל אליה… זה כל כך עמוק שזה נהפך כבר לצורך נפשי "להרגיש שכל הזמן מסתכלים עלי" למרות שהוא סובל מזה ולכן הוא פשוט חייב לייצר לעצמו את המציאות הזו בדימיון שלו שוב ושוב אפילו שהיא מזיקה לו. עד כדי כך.

לכן קל וחומר הוא הדבר כאשר אנו ניצור הרגל חיובי, התמכרות חיובית שתוטמע ולא נרצה לשבור אותה לעולם.

בשורה התחתונה: רבים הם המרגישים שלהיות ממושמע או לחיות בגבולות זה אומר לחיות בכלא, להרגיש חנוק, שאין מקום לרצונות שלי, שאני מתאכזר לעצמי והאמת היא שלחיות בגבולות זה לחיות בהגשמה מלאה של הרצונות שלך, זה לחיות בחופש מדהים מהכבלים בהם אנו קשורים בעולם הזה ובהגנה מלאה בעולם הזה ובעולם הבא. והעיקר, אתם בכל מקרה בגבולות מסויימים ובכל תחום בחיים כל העניין זה רק להרחיב את הגבולות שלכם לאט לאט.

הסוד הוא מיקוד ברצון, המתנה, ומעשים קטנים כחלק מהשלם עם התחשבות ביכולות הנפשיות והפיזיות עד ליצירת הרגל מלא (בדרך כלל לוקח חודשיים).

הידיעה הזו היא הצעד הראשון בדרך לשיחרור הכאב העצום שיש לרבים מאיתנו עם המשמעת.

הצעד השני הוא לברר מה אני ארוויח מכך שאהיה אדם ממושמע – בפוסט הבא.

מותר לי להביע כעס כלפי ה'? | חלק ב'

ספר איוב פותח בתיאורו של איוב כאדם כל כך צדיק וטהור, שה' בעצמו מעיד על צדקותו.

הקב"ה הביא על איוב ייסורים קשים מאד לקח ממנו את בניו, כל רכושו הרב ירד לטמיון והוא אומר: "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך" וה' מתפעל ממנו ואומר: " וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתו!ֹ"

ואז המכה האחרונה הגיעה ייסורי השחין. איוב יושב בתוך האפר, עורו מוכה שחין, מוקף בסבל נוראי.

אשתו אומרת לו: "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת.  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי–גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל???!!! בְּכָל-זֹאת לֹא-חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו."

לאחר מכן מגיעים אליו שלושת חבריו הטובים, הם לא יכולים לדבר מרוב צער, הם לא הצליחו להכיר אותו אפילו תואר פניו השתנה מהייסורים.

לאחר שבעת ימי דממה איוב כבר לא יכול יותר. הוא מתחיל לשפוך את צערו ולקונן על מר גורלו. "אַחֲרֵי-כֵן, פָּתַח אִיּוֹב אֶת-פִּיהוּ, וַיְקַלֵּל, אֶת-יוֹמוֹ. וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר וכו' "

הוא עדיין לא מטיח דברים כלפי מעלה הוא רק מקלל וצועק.

בתגובה חברים ואומרים לו: "אחי, חקרנו את העניין לעומק, אנחנו יודעים שהאמת היא שה' לא סתם מביא ייסורים, ה' הוא צדיק תפשפש במעשיך ותחזור בתשובה!"

איוב כועס, הוא לא מקבל את הדברים, ובתגובה מבטא עוד יותר כעס אבל חברים ממשיכים באותה הדרך: "עַד-אָן, תְּמַלֶּל-אֵלֶּה; וְרוּחַ כַּבִּיר, אִמְרֵי-פִיךָ. הַאֵל, יְעַוֵּת מִשְׁפָּט?! וכו'".

איוב לא מקבל את הדברים וכועס עוד יותר אבל החבר השלישי ממשיך באותה הדרך: " וְאוּלָם–מִי-יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר;    וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ. וְיַגֶּד-לְךָ, תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה וכו' "

בקיצור הם אומרים לו: "איוב, הכל טוב ויפה אבל ה' הוא צדיק אתה לא יכול לומר שהוא לא עשה איתך צדק ואם הוא היה יכול לדבר הוא היה מ-ס-ב-י-ר לך את הדברים שתבין אותם בשכל."

ואז איוב כועס מאד ואומר להם דברים קשים וביניהם: "ועמכם תמות חכמה" ומסביר הרלב"ג: "ותעדר לפי שאתם מכחישים את המוחש".

בקיצור הוא אומר להם: "אתה מבלבלים את המח עם התובנות שלכם ואם זו נקראת חכמה אז החכמה מתה!!"
ועוד הוא אומר: "אין בעיה, אני מוכן שתהיו במקומי ואני אתן לכם את הדרשות הללו נראה מה תאמרו אז!!!??"

והם בתגובה באים אליו בטענות: "מה אתה מחשיב אותנו טמאים ומרוחקים כבהמות כי אנו לא מסכימים איתך??! תבין מה אנחנו אומרים לך!"

והוויכוח ממשיך וממשיך עד שבסוף איוב כבר לא יכול יותר ומביע את צערו וכעסו בעוצמה כה רבה עד שהוא מגיע למצב שהוא מטיח דברים כלפי מעלה עד כדי כך שהוא אף אומר לה': "אני תובע אותך לדין!!!"

בסופו של דבר החברים רואים שאין להם מה לומר עוד, איוב לא מקבל את דבריהם והם מקבלים את ההיפך ואז הם משתתקים.

מי שיתבונן בפסוקים יראה שהחברים נתנו לאיוב שלל עצות והסברים שיכלים מדוע ה' צדיק וכו' אבל לא ראינו בשום מקום שהם הביעו כלפיו אמפטיה, רחמים, הזדהו במשהו עם איוב או שהשתתפו בצערו.

 ואז, מתחיל לדבר גבר צעיר יותר בשם אליהוא. הוא אומר שהוא כועס על החברים, שטוענים שהם חבריו של איוב אבל אין להם שום דבר להציע מלבד הטפות. אליהוא מנסה לדבר אל לבו של איוב, ואומר שנפשו כואבת לראות את הסבל הגשמי, הרגשי והרוחני של איוב.

רק לאחר שהוא מזדהה איתו ובוכה איתו ביחד (ובעצם מכיל את הכאב שלו) אליהוא מוסיף ואומר לו שהוא מסכים איתו שה' אכן לפעמים נראה אכזרי אבל באמת, במציאות, זה רק משום שאנחנו כל כך קטנים בהשוואה אליו. במציאות זה הכל טוב למרות שלפעמים אנו לא מרגישים את זה.

ואז מיד ה' עצמו פונה אל איוב ישירות, מתוך הסערה.
הקב"ה לא נותן לאיוב תשובות, הוא רק שואל אותו כמה שאלות. שאלות אלו גורמות לאיוב להבין מעצמו, בלי יטיפו לו: שה' מנהל את העולם, ושהדרישות שלנו שהוא יסביר את עצמו, הן כמו תמיהותיו של תינוק על החלטות המבוגרים.

איוב מתרגש מאד כשה' מתגלה, ומבטיח להפסיק לתהות על הנהגת הא-ל ולקבל את רצונו. ואז קורה משהו מאוד מעניין…

ה' פונה לאחד משלושת החברים, שהגנו על ה' מפני איוב ואומר לו: "חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מב,ז).

האמירה הזאת נשמעת מוזרה מאוד, בפרט שמבחינה שכלית שלושת חבריו של איוב צדקו כי לה' תמיד יש סיבה טובה לכל דבר שהוא עושה והוא עושה את הטוב ביותר שיכול להיות בשביל הבן אדם, אפילו אם אנחנו לא מבינים ומרגישים זאת!

הבעיה הייתה שהחברים התנהגו באכזריות, אך-זר, זרות חוסר הזדהות עם הכאב. הם מנעו מאיוב את הדבר שהאדם הסובל הכי צריך לקבל מחבריו, נשיאה משותפת בעול בכאב, כלומר, הזדהות רגשית ודאגה. אליהוא נתן זאת לאיוב, הקל מעליו את משא הכאב ואז היה מקום לכך שה' יכנס ויתערב ויעזור לאליהוא להסביר את הדברים לאיוב.

כך מסביר רש"י את הדברים: איוב פרק מב פסוק ז: "ואם הוסיף לדבר מפני קושי יסורין אשר כבדו וחזקו עליו דבר אבל אתם פשעתם על אשר הרשעתם אותו לאמר (איוב ד) הלא יראתך כסלתך והתחזקתם אותו בחזקת רשע ולבסוף הייתם משותקים ומנוצחים לפניו והיה לכם לנחמו כאשר עשה אליהוא ולא די לאיוב בצרתו ויסוריו כי גם הוספתם על חטאתיכם פשע להקניטו:"

כלומר, רש"י אומר שה' אומר להם: "לא מספיק כל יסורי איוב שהוא קיבל אתם עוד הוספתם וציערתם אותו עוד יותר ואתם החלטתם בליבכם שהוא חוטא וגרמתם לו באמת להיות חוטא וגם בסוף נסתם לכם הפה והייתם צריכים לנחם אותו כפי שעשה אליהוא!"

ועוד דברים נפלאים אומר המלבי"ם על איוב פרק מב פסוק ז – חלק באור הענין:

"חרה אפי בך – כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, כי איוב דבר דברי חטא בפיו אבל בלבו דבר נכונה כי לבו היה שלם עם ה', והריעים היו להפך, שבפיהם התווכחו בעד ה', אבל לבם לא היה מסכים אל פיהם כמ"ש להם איוב, הכהתל באנוש תהתלו בו וכו' הלא שאתו תבעת אתכם, שהוכיחם ע"ז שדברו דברים מה שהם עצמם לא חשבו כן בלבם, ועיקר הדבור אל ה' הוא דבור הלב לא דבור החיצוני של פה, ובדבור זה לא דברתם אלי נכונה כאיוב:"

וה' רצה להענישם ואמר להם שהם צריכים להביא קורבנות ורק אם איוב יתפלל עליהם הוא יסלח להם.

ורק בסוף אנו רואים ש: וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל-אֶחָיו וְכָל-אַחְיֹתָיו וְכָל-יֹדְעָיו לְפָנִים, וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ, וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ, עַל כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-הֵבִיא יְהוָה עָלָיו;"

מכאן אנו לומדים שעד אז כל מכיריו ומיודעיו לא ניחמו אותו ולא השתתפו בצערו אלא רק אחרי שהתברר כל הסיפור הזה. כנראה שהשגיאה הזו הייתה רווחת מאד בזמנו של איוב (זמן משה רבינו) ולכן נכתב הספר הזה על ידי משה רבינו בזמנו והוא השאירו גם לדורות.

אם נתבונן בדברים נראה משהו מדהים

נניח שיש אדם שמרגיש כעס על ה' או אכזבה מה' או חוסר אמון כלפי ה'. הוא מחליט לא להביע את רגשותיו והוא שותק או שהוא מתחיל לדבר דיבורי אמונה שהוא לא מאמין בהם באמת. ה' לא אוהב את זה כי ה' יודע בדיוק מה האדם מרגיש והאדם כאילו דובר שקרים לפניו ולאחר זמן הרגשות המודחקים הללו נכנסים למגירה פנימית בלב שגורמת לאדם להתנתק מה' וגם לחטוא בכל מיני עבירות או הרגלים שהוא לא מבין למה הוא לא מצליח להתגבר עליהם ולשנות אותם.

אבל אם אותו אדם מרגיש כעס או שנאה וכדומה כלפי ה' והוא משתף את ה' ברגשותיו (בהתבודדות או תפילה) או לומר את זה לחבר אמיתי שיודע להקשיב בלי לשפוט והוא מבקש עזרה. ה' אוהב את זה, כי הרי גם ככה הוא יודע מה האדם מרגיש אז מה יש להסתיר?!…
ה' רוצה בזה ורק אחרי שאדם מתנקה מרגשותיו לחלוטין על ידי הבעתם בדיבורים (או בשירה או בצעקות או ריקוד או שאגות – מה שיוצא מבורך) יכולות התובנות השכליות על טוב ה' וכו' להיכנס ולהתקבל בתוך ליבו של האדם כפי שדיברנו במפורט בפוסט הזה – שבזמן שאדם צורח מכאב אי אפשר לדבר איתו על כלום וזה בדיוק כמו אבל שמתו מוטל לפניו ואסור לומר לו שום דיבורים, לא דיבורי אמונה ולא שום דבר אחר אלא ממתינים איתו עד שיפוג צערו ואחרי שהוא יתחיל לדבר מעצמו ויירגע אז אפשר לנסות להכניס בו דיבורי אמונה.

כאשר אדם פועל ככה אט אט הוא מתחיל להרגיש את הרגשות שלו בעוצמה ובבהירות והיחסים עם ה' מתחילים להיות כמו שהם אמורים להיות- דינאמיים, אמיתיים, חיים, נושמים. יש עליות ויש ירידות אבל יש בעיקר קשר אמיתי, זה קשר של הלב – זה הלב שה' רוצה מאיתנו.

אגב- נקודה מעניינת היא, שכל עוד ה"חברים" של איוב לא הגיעו אליו הוא היה עדיין מחזיק בתומתו, היה לו קשה וכואב מאד אבל הוא לא הטיח דברים כלפי מעלה ואפילו הפוך הוא עוד הוכיח את אשתו – הם (בתחילה בשתיקתם הרועמת והמאשימה (במשך 7 ימים) ואחר כך בדיבוריהם שהעידו על אטימות ליבם) אלו ה"חברים" שגרמו לאיוב לרדת מטה, בלעדיהם איוב היה מחזיק בתומתו כפי שה' העיד עליו!

בפוסט הבא נדבר על מה זה אומר למעשה וכיצד מדברים בצורה שאינה נחשבת הטחת דברים כלפי מעלה אלא שיתוף שם שמיים בצער שעליו נאמר שמכפילים לאדם את השפע שיורד אליו מהקב"ה בכל המישורים.

הקליקו כאן לפוסט האחרון בסידרה זו

מותר לי להביע כעס כלפי הקב"ה? | חלק א'

כפי שנכתב בפירוט במאמר " למה אנחנו לא "דלוקים-אש" בזוגיות שלנו?" אצל זוגות רבים שמגיעים לטיפול ישנו דפוס מסוים שחוזר על עצמו.

יש ניתוק רגשי כצורה להתמודדות עם הכאב שיש בזוגיות.

מדוע יוסי מנותק? מדוע הוא לא מביע את כעסיו? יש לו כעסים רבים בפנים על אשתו מדוע הוא לא מדבר? מדוע הוא בוחר לשתוק ולהתנתק?

אחת התשובות היא הפחד שלו ממה שיקרה אם הוא יבטא את הכעס שלו. הוא מפחד מאשתו והוא בעיקר מפחד מעצמו.

הוא ניסה כמה פעמים והוא ראה שהיא פשוט "לא מבינה מה שמדברים איתה" והוא חדל לנסות… ואז בוחר שלא לומר כלום. אשתו מתפוצצת עוד יותר וכך נוצר ביניהם ריחוק גדל והולך.

ישנם מקרים בהם הדפוס הוא הפוך בהם האשה היא המתנתקת והבעל הוא הכועס.

הדפוס הזה חוסר על עצמו שוב ושוב עד שנוצר ריחוק של ממש. ישנם זוגות שהדפוס הזה קבור בתוכם. הם כן מדברים, הם כן מצליחים להגיע להבנות משותפות. הם כן עברו כעסים ביחד, עליות וירידות ואחר שנים הם הגיעו לאיזו שהוא מקום טוב יחסית.

אבל יש נושאים שהם לא מדברים עליהם… יש נושאים שהוא יודע שלא כדאי לפתוח אותם ויש נושאים שהיא יודעת שלא כדאי לפתוח אותם.

ואז הדפוס הניתוק מתחיל להיכנס לתמונה לפעמים הוא גורם לנתק בעוד תחומים לפעמים הוא אכן שומר על ה"אהבה" שיש ביניהם אבל בצורה הזו הם מעולם לא יגיעו לקשר אמיתי, חי, נושם, אוהב.

בקשר אמיתי יש עליות וירידות, יש כעסים ויש פיוסים, יש אהבה חזקה מאד, יש ויברציות של אושר וקירוב בבית. זה דבר שהקירות מרגישים אותו.

בקשר חצי מנותק, (כזה שלא מדברים בו על כל הרגשות שלנו ועל כל הנושאים ועמלים ביחד להגיע להבנה מלאה של השני מתוך אמון בלתי מעורער בטוב שלו) זה לא יכול לקרות.

בקשר חצי מנותק מפחדים לריב, מפחדים לדבר, מפחדים להכנס למקום שלא נדע איך לצאת ממנו.

יכולה אכן להיות "אהבה" סטטית וקבועה שנובעת מההרגל להיות ביחד אבל להיות בוערים אחד על השני? להיות דלוקים? להיות מאוהבים?

זה כבר סיפור אחר, זה הסיפור האמיתי, זה האושר האמיתי שיש בבית.

אם הלב שלנו לא שם 100% עם כל מה שיש לו זוהי מערכת יחסים מנותקת למחצה לשליש ולרביע. אם אין ביטוי מלא של הרגשות כנים, נעימים ולא נעימים הקשר נחנק.

האהבה שקיימת בין בני הזוג תמיד קיימת, הם לא סתם התחתנו, הם לא סתם ביחד. אם הם עמדו ביחד מתחת לחופה הם כוונו לכך משמיים, הם נועדו זה לזו משמיים. אז למה אנו לא מרגישים מאוהבים ודלוקים עד לב השמיים אחד על השני לאורך ימים ושנים?

כי יש כאב שקובר את האהבה שלנו, אט, אט הכאב מצפה אותה ואנו לא מרגישים אותה. במקום האהבה יש משהו חלול, לפעמים יש פחד, יש כאב.

אם תסכימו לחשוף את הכאב ולנקות את הלב האהבה תפרוץ.

 מכיוון שזה הדפוס של הקשר שאנו מכירים אנו מעתיקים אותו גם לקשר שלנו עם ה'.

לפעמים אנו מאמינים בטעות שלא ראוי לומר לה' שאנו מרגישים אכזבה ממנו או שאנחנו מרגישים כלפיו כעס.

ובדיוק כפי שקשר זוגי נחנק כשרגשות כנים אינם באים לידי ביטוי, כך גם הקשר הרוחני שלנו עם ה' ועם עצמנו נחלש ודועך. מובן שאנחנו ממשיכים עם הפעולות החיצוניות הן בזוגיות והן בקשר עם ה', אנחנו ממשיכים להגיע לבית הכנסת, להניח תפילין, להתפלל שלוש פעמים ביום לאכול כשר ולחגוג את החגים טיפ טופ! אבל אם הלב שלנו לא שם…

הרי מטרת כל המצוות היא לחבר את הלב המדהים שלנו לה' וכאשר המצוות עצמן נהפכות למטרה והלב הולך לישון הפכנו את הקערה על פיה…

 יש לנו פחד טבעי, להביע רגשות כואבים כלפי ה', הרי אנו יודעים שהוא צודק והוא הכי חזק וזו בכלל הרי גאווה והרי ידוע שאסור להטיח דברים כלפי מעלה וזה יגרום לכך שנענש עוד יותר קשה וכו' וכו'…

הדוגמא הקלאסית לאדם שלכאורה "הטיח דברים כלפי מעלה" והביע את כל רגשותיו בלי חשבון ולכאורה הוא היה "לא בסדר" הוא איוב שלמרבה הפלא לא נענש על דבריו בכלל ואף ה' אמר בפירוש שאיוב דיבר בצורה נכונה וטובה כפי שאנו רואים שבסוף ה' פונה לאחד משלושת החברים, שהגנו על ה' בפני איוב ואומר לו: "חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מב,ז).
האמירה הזאת נשמעת מוזרה מאוד, בפרט שמבחינה שכלית שלושת חבריו של איוב צדקו (לאלוקים תמיד יש סיבה טובה לכל דבר שהוא עושה, אפילו אם אנחנו לא מבינים אותה.) מצד שני דוגמא אחת נוספת בתורה לאדם שהטיח דברים ודווקא כן נענש על כך והוא היה אחד מגדולי הדור המובהקים בדור שאחרי חורבן בית המקדש ושמו האמורא הקדוש "לוי" והסיפור שלו נכתב בגמרא על מנת ללמד אותנו להיזהר ולא להטיח דברים כלפי מעלה.

מה ההבדל בין איוב ללוי?

על כך בעזרת ה' בפוסט הבא הקליקו כאן !

אני מרגיש כעס על ה' – מותר לי לכעוס על הקב"ה? | הקדמה

בבואנו לעמוד מול ה' ולבטא את מה שאנו מרגישים פעמים רבות אנו נתקלים בבעיה קשה.

לפעמים אנו מרגישים רגשות קשים מול ה', כעס, שנאה, דחייה, לפעמים אפילו זעם וחרון אף. פעמים שהרגשות הללו מפחידים אותנו, פעמים אנו מעיזים לבטא אותם מעט ומיד חוזרים בנו שלא נהיה בבחינת מטיחים דברים כלפי מעלה ולפעמים אנו אפילו לא מסכימים להרגיש אותם בכלל והתוצאה היא מן יחס קריר ומנותק לה'. כאילו כיבו לנו את המערכת הרגשית.
הסימן לכך הוא שאנו לא מרגישים מול ה' רגשות נפלאים של הערצה עיוורת ומלאה ותשוקה להתבטל בכל כוחנו וכן תחושה מדהימה של אהבה עמוקה וטהורה ורצון לחבק את ה' ולנשק אותו ולא לעזוב אותו.

בתפילות אנו מתפללים ככה איכשהו ומרגישים אליו בערך כלום וחצי ומעבירים עוד תפילה…

בסדרת מאמרים אלו ננסה להקיף את הנושא הזה מכל צדדיו ולתת דרך סלולה וברורה יותר בבואנו לדבר מול ה'.

אז קודם כל אם אתם מרגישים כעס או רגשות כואבים אחרים מול ה' – מגיע לכם מזל טוב וגם כל הכבוד!

למה? כי זה אומר שאתם בדרגה גבוהה של אמונה! חד וחלק.
רוב האנשים לא מקשרים את מה שקורה להם במציאות לה' ולכן הם לא כועסים עליו אלא על ה"מציאות". על השכן, על הנהג ההוא, על הפקק, על העוגה שלא הצליחה והם שוכחים את ה' כאילו… זה מרתק לראות אנשים שמתחילים לעבוד עם עצמם על אמונה בהשגחה פרטית וככל שהם יותר מצליחים הם פתאום מגלים שהם גם כועסים על ה'…

אז דבר ראשון, כפי שאמרנו כל הכבוד על העבודה ועל כך שאתם מרגישים קשר ישיר בין המציאות לקב"ה ולא רק ממללים את "דיבורי האמונה" בפה בצורה מנותקת מהלב.

דבר שני, על מנת להגיע לחיבור טוב יותר ורמה גבוהה יותר של קשר עם ה' אתם חייבים לדעת שיש הכרח לעבור דרך כל המקומות הכואבים הללו.

דבר שלישי והוא העיקרי- הניקוי הריגשי כאן מורכב משני חלקים:

  1. הסכמה מלאה להרגיש את הרגשות הכואבים ולבטא אותם בפה מבלי להאמין למחשבות שהם מייצרים.
  2. חיבור יומיומי לכל הטוב שה' נותן לנו והודאה עליו.

במאמרים אלו אנו נתרכז בחלק הראשון ונוכיח בעזרת ה' שלא רק שאין איסור בביטוי הרגשי של רגשות כואבים מול ה' אלא שמי שלא עושה את זה הוא פועל ההיפך מרצון ה', הוא "מרמה" אותו וגורם לעצמו נזקים רוחניים ונפשיים. בסוף המאמר אביא את הדרך ההלכתית שאושרה על ידי רבנים ופוסקים שבמסגרתה מותר וצריך לשחרר את כל הרגשות הכואבים שלנו כלפי ה" ושאין בה גדר של "הטחת דברים כלפי מעלה" (אבל מצד שני נותנת מקום לכל הרגשות) על מנת שנוכל לעלות לדרגה הבאה בקשר שלנו עם ה'.

ועל כך בפוסט הבא הקליקו כאן למעבר!