אומר הרב אייל אונגר בפוסט באתר הידברות: קצת ערכתי והוספתי על הדברים:
אם ה'עשה טוב' הוא העידוד, הרי שה'סור מרע' הוא הימנעות מביקורת מיותרת. צריך שיהיה ברור לנו שפיתוח האישיות של הילדים שלנו זו עסקת חבילה. כלומר ביום שהילד נולד, כבר נגזר שהוא ישבור דברים, ישפוך, ויעשה טעויות… זה שכר הלימוד שאנחנו משלמים. אם כל פעם שנשברת צלחת או כוס ואנחנו מגיבים בצורה קיצונית כמו: "למה לא שמת לב"? / "למה לא חשבת לפני"? אנחנו בהדרגתיות מרגילים את הילד לתפיסה לא ריאלית – לתפיסה שאומרת שאסור לטעות בחיים אפילו פעם אחת.
אין אדם בעולם שיכול לעמוד בסטנדרט הזה… והתלמוד במסכת גיטין אומר אפילו על דברי תורה "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". בורא העולם ברא אותנו כך שאנחנו לומדים מטעויות – אנחנו לומדים מחוויות ומעשייה יותר מאשר על ידי הוראה בעל פה. לכן גם אם הילד עשה טעות – חשוב שלא נאמר לו: "אתה רואה, אמרתי לך" [או להאשים אותו, לכעוס עליו ולהרגיש לו שהוא לא בסדר]
משפטים ורגשות כאלה מונעים מהילד ללמוד מהכישלון כי במקום להיות עסוק בלמידה מהחוויה\התנסות\טעות שכעת הייתה הוא פשוט עסוק בהתגוננות מול ההורה – ההורה יאשים והילד יחפש לראות איפה ההורה לא צודק או שפשוט ישתוק וייתבייש אבל השורה התחתונה היא שהוא לא יוכל ללמוד מהטעות שלו וגם יפתח פחד מטעויות. ומכיוון שבמקרה כזה הילד לא מקבל הזדמנות ללמוד מהטעות, כנראה שהוא יצטרך לטעות שוב באותה טעות בשביל ללמוד…
מסקנה מעשית: כשהילדים שלנו מנסים משהו חדש ולא מצליחים אז נתגמל ונעודד ומצד שני נגמד את הכישלון ולא נייחס לו משמעות מרובה, נעניק משמעות לעשייה ובעיקר לאומץ הלב שהיא דרשה, על מנת שאומץ הלב יחזור ויתגלה במציאות שוב ושוב. באופן הזה הילדים ילמדו לתת אמון בעצמם.
והרב זמיר כהן מוסיף טיפ נוסף:
"משום כך, אחד הכללים הבסיסיים בחינוך הוא: תמיכה עם השארת מקום להתמודדות אישית. הענקת עצמאות יתירה לילד, גורמת לנֶתֶק בין הדרכת ההורים לבין מחוייבות הילד ליישמה. לעומת זאת, תלות מוחלטת בהורים גורמת שהילד ינהג ויפעל על פי הדרכת ההורים כרובוט המונהג באורח מכני, מבלי שהדברים ייקלטו בקרבו ויהפכו לפעולה עצמאית שלו הנעשית מהכרה. לכן בכל עניין יש להשאיר בילד מרחב מסויים של התמודדות, בו הוא יישם בעצמו את אשר הנחו אותו מחנכיו. לדוגמא, ילד המבקש עזרה בשיעורי הבית או ששיעורי הבית קשים עבורו והכנתם אורכת זמן רב עד שהוא מואס בהם – דבר המחייב את ההורים להתערב מיוזמתם, ההורה לא יכתיב לילד את התשובות, אלא יסייע לו להגיע אליהן במהירות על ידי רמז והנחיה אל התשובה הנכונה, או ציון היכן לעיין. ילד שחולל אי סדר בחדרו עד שהסידור והאירגון כמעט למעלה מכוחותיו, אמו לא תסדר במקומו אלא תסייע לו לסדר בכוחות משותפים. האב לא יוביל את הילד במכוניתו לכל מקום שעליו להגיע אלא יעזור לו באופן שיוכל להגיע בכוחות עצמו. והכל כמובן על פי גילו ומידת מסוגלותו של הילד."
ועוד טיפ:
"בהקשר זה יש לציין שאף על פי שיש לשמור את הילד לבל יהיה בחברה שלילית שיש בה מילים שאינן נקיות, הופעה בלבוש פסול וכדו', יש לנצל מקרה בו נחשף ברחוב או בחנות לקללה או למילה שאינה נקיה, כדי לחסנו לכך. וזאת באמצעות מילים קצרות אך חדות המביעות הסתייגות ודחיה מוחלטת של סגנון הדברים תוך ציון שבח ומעלת ה'אצלנו' שלא מדברים מילים כאלה ושומרים על פה נקי וקדוש.
וכן לעניין הלבוש יש לציין את מעלת האדם, שבניגוד לבעלי-החיים המתהלכים ללא לבוש, ככל שהאדם יותר שייך למדרגת ה'אדם' כך מרגיש הוא יותר את הצורך בלבוש צנוע. בגיל מתאים ניתן להסביר לילד כי "לבוש" הוא מלשון "לא בוש". שכן אדם הנמצא במעלת אדם ולא ירד למדרגת בעלי-חיים, בוש להתהלך כאשר אברי גופו חשופים. הלבוש גורם שלא יבוש. לבנות ניתן להוסיף במידת הצורך, שנשים בעלות תפקיד חשוב בעולם כגון ראשי ממשלות וכדו', גם אם אינן יהודיות, מקפידות שלא ללכת בלבוש פרוץ משום שאף הן חשות שלבוש זה מזולזל ופוגע בכבוד האדם. וקל וחומר לבת-ישראל שעליה נאמר: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה". בנושאים אלה ודומיהם אין לחשוש מעשיית לעג וצחוק מהגישה הפסולה, בבחינת "כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה-זרה, דשריא [כל ליצנות אסורה, מלבד ליצנות מעבודה זרה, שמותרת]. בנוסף, לכהן הגדול היו 8 בגדים, ככל שהאדם יותר חשוב יש לו יותר בגדים וככל שהוא יותר מזולזל בעיני עצמו הוא לבוש פחות.
לעומת זאת, בעת מפגש של הילד במחללי שבת, כגון יהודים הנוסעים בשבת, אין מקום לליצנות. אלא יש לדבר עמו בצער ובקצרה על כך שלא ביררו ואינם מודעים לחשיבותה של השבת בעיני הקב"ה, למתיקותה ועונגה אצל שומריה כראוי, לשכר הרב השמור לשומריה בחיי הנצח, ולהפסד הרב של מחלליה, בעולם-הזה ובעולם-הבא."