כל העבודה הפנימית בנויה על משל התרנגול של רבי נחמן.

המשל:

פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון [והחליט] שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק'. וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול מזה.
עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאות! והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות.
ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה?
השיב לו:ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק!
אמר לו: אני גם כן הינדיק!
וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות.
ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. (כי במקום אחד ראיתי הנדיקעס לבושים בכותונות). ולבשו שניהם הכותונת.
ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אי אפשר להיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק! ושניהם אכלו.
ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן!
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

(אמר הכותב, ר' נחמן מברסלב, בשיח שרפי קודש. (ח"א אבני'ה ברזל, סי' תקפ"א): "יכולים לומר שהאדם רוצה להתקרב לעבודת השם הלא הוא הינדיק מלובש בחומריות וכו' ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם עד שנכנסים לגמרי. וכן בהתקרבות אנשים על דרך זה, ודי למבין."

כל העבודה הפנימית שלנו בנויה על כניסה לכאב, הסכמה להרגיש, הבנה שזה בסדר גמור (להיות הינדיק, להרגיש כל מה שאתה מרגיש כולל הכל) המתנה עד שהעוצמות של הרגשות יחלפו (עם פורקן רגשי בדרך – צעקות וכו' כל אחד כפי מה שעולה לו) ואז בירור ודיוק הרגשות (מה אני מרגיש בדיוק ולא "כאב כללי") והסכמה להרגיש כל מה שעובר עלי בשביל שהעוצמות יחלפו לגמרי ובשביל שנוכל לעמת אותם עם המציאות ואז להביא דיבור פנימי שמגדל ומעודד ומחבר את יישוב הדעת ללב ומשמח אותו ומגלה לו את המציאות ושהרגשות שלו מגיעים ממקומות אחרים אבל המציאות היא שונה והוא גם יכול להשפיע עליה וכו' וכו'.

אבל תארו לכם מה היה קורה אם החכם ההוא היה נכנס להיות עם התרנגול מתחת לשולחן ובעצמו גם מאמין שהוא הינדיק? הרי הוא שם 24 שעות 7 ימים בשבוע והוא צריך בשביל זה באמת להאמין ולהרגיש שהוא הינדיק ולהתחבר לחלקים האמתיים בתפיסה של ההינדיק על העולם אחרת בן המלך לא יאמין לו ומסתמא היו להם שיחות ארוכות על העולם והחיים אבל אם באמת הוא ישתכנע גם בדעתו שהוא תרנגול מה יקרה לו? נכון… הוא יישאר מתחת לשולחן עם בן המלך ואז יהיו כאן שני תרנגולים במקום אחד…!

ולכן לפני שאני נכנס לכאב ומסכים להרגיש אני עושה יישוב הדעת, מברר מה המציאות ורק אז נכנס לכאב.

למשל, אם אישה כועסת מאד על בעלה זה אומר שהיא לא נשואה? ואם היא ממש שונאת אותו והוא עושה דברים מעצבנים זה אומר שהיא לא נשואה? למי שמחליטה לדבוק ביישוב הדעת שלה יודעת חזק מאד שזה בעלי זה החצי השני שלי, מה שעובר עלי זה מה צריך לעבור עלי, זה הייסורים שה' מזווג לי עכשיו. ואחרת אומרת, אולי זה לא בעלי? אולי אנחנו לא מתאימים? – היא נופלת בדעת, הרגשות שלה מבלבלים אותה היא נהפכת להיות תרנגולת! בדעת אין שינוי ואין היסוס! זה בעלך אלו הייסורים שלך, זה מה שה' מזווג לך(להרחבה) וכואב לך !

עוד דוגמא: ואם פתאום אני מרגיש פחדים חזקים אז אולי אני לא בסדר? לא! אני בסדר גמור ואני מרגיש פחדים וזה בסדר גמור!

וזה מה שגידי דבוש, אחד המורים שלמדתי מהם, מדבר עליו כאן: דעת חזקה ועליות וירידות בנפש!

יום בהיר של קיץ, שמים כחולים, ציפורים מצייצות. הכל נראה כמו התחלה טובה של יום נפלא, עד שלפתע בלי שום התראה מוקדמת אתה מרגיש ענן כבד על הלב, ענן שמרוקן לך את הכח והרצון, את החשק ואת המרץ לעשות משהו, ובכלל לחיות…
הענן הזה יכול להופיע גם עם פקיחת העיניים בבוקר, בכניסתך לבית או בפגישתך עם ילדיך או עם רעייתך. מאיפה זה הגיע? אתה חושב לעצמך, מה הוא ומי הוא בכלל? היה יפה עד עכשיו, למה לקלקל לי את המצב רוח?
אחד המפתחות, להבין מה קורה לי ואיך לצאת מזה, זה להכיר תופעה קשה ומכרסמת בשם: "היסוס".

ההיסוס הוא שם נרדף לספֵק, המקרר את הלב החם, האוהב והחי שבתוכנו.

מאיפה מגיע ההיסוס? מודאות שנאבדה ונשכחה!

איזו וודאות?

כשאני מרגיש תסכול וחוסר ערך מאיך שהיום שלי נראה, חסרה לי הודאות שאני טוב ושעשיתי המון דברים טובים ושווים היום.

כשאני מרגיש כשלון כשבנִי לא לובש ציצית או לא מברך כראוי – חסרה לי הודאות שאני אבא מדהים שרוצה רק טוב לילדי ושאני עושה את המקסימום שאני יכול כדי לחנך כראוי, והכי חשוב שהשי"ת גם אבא של ילדַי ובדרכו שלו יעזור לבנַי להגיע למקום הנכון.

כשאני נפגע וכועס על אשתי מאמירה פוגעת, שנאמרה בשעת מריבה – חסרה לי הודאות שהיא טובה, שהיא רוצה רק בטובתי ושהאמירה שלה באה ממצוקה שעברה עליה באותו רגע.

כשאני חי עם ווליום רגשי נמוך במשך היום, בלי רצון חם ודלוק – חסרה לי ודאות על הטוב המדהים שבתוכי שמחכה כבר לפרוץ החוצה ולהאיר את העולם.

כשהזוגיות מלאה במריבות או סתם בריחוק תמידי – חסרה לנו הודאות שזוגיות יכולה להיות חמה, מכבדת ואוהבת, גם לאנשים "קרים" כמונו.

כשאני דואג מהמצב הכלכלי שלי – חסרה לי ודאות שיש לי אבא רחמן שדאג, דואג וידאג לכל מחסורי.

אלו רק דוגמאות לאין ספור מצבים בחיינו, בהם אנו מרגישים רגשות קשים כלפי עצמנו, כלפי הקרובים אלינו וכלפי השי"ת; רגשות כמו חוסר אונים, תסכול, פחד, כעס, חוסר ערך ואפילו סתם ריקנות או יובש בחיים.
המקור לכל זה הוא עמלק שסוגר לנו את הלב ומקרר אותו באמצעות הספק, שזורע בתוכנו. זאת הסיבה לכך שאנו מצווים מדי יום לזכור "את אשר קרך בדרך".

תבדוק, אחי המתוק, איזה ספק יש בליבך כעת המונע ממך להיות בטוב שלך ואז תבין איזו ודאות נשכחה, שאם רק תזכיר אותה לעצמך עכשיו – יתהפך הכל לטובה.

באהבה…
הרב אייל ישראל שטרנליב

השאלה הגדולה

שאלה גדולה נשאלתי, שאלה שרבים לא מצליחים לענות עליה תשובה מדוייקת ועמוקה שתניח את הדעת במאמר זה ננסה לתת מענה עמוק ומקיף שיעשה סדר אחת ולתמיד.

בואו ניקח סיטואציה, אדם פגע ברכבו של חבירו.

מצד אחד הוא חייב לשלם לניזק כסף אבל מצד שני הרי הכל משמיים אז למה שהוא ישלם? הרי ה' עשה את זה? או איך שאוהבים לומר: "ה' גילגל את זה"?

איך יכול להיות ש"הכל משמיים" אבל אני חייב לשלם?

הקדמה- הגמרא אומרת שני יוצאים מן הכלל לכך שהכל משמיים:

1. "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" – חוץ מנקודת הבחירה, חוץ מהרצון הפנימי.
2. "הכל בידי שמיים חוץ מצינים ופחים" – צינים ופחים הכוונה לכל הדברים שאדם מזיק לעצמו. כגון המתאבד או ההולך במקום סכנה ונפגע או מי שעושה פעולות שמזיקות לעצמו (כמו לעשן למשל) ונפגע מכך – כל הייסורים הללו, כל הדברים הללו אינם מן השמיים אלא האדם מביא אותם על עצמו. וזה מה שהקב"ה, אחרי שהוא ברא את העולם ולקח את אדם הראשון ל"סיבוב" להראות לו את כל הבריאה: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך!" כי הכל בידי שמיים חוץ מנזקים שאדם גורם לעצמו.
3. מצד שני וזה בדרך כלל מה שקורה לנו – האדם צריך מראש להיכנס למקום נמוך ללא בחירתו ולחיות בתוך הרגלים שלא הוא הרגיל את עצמו אליהם (אלא הוריו וסביבתו שהקב"ה זימן לו) והבחירה שלו היא תמיד רק לעשות את הצעד הבא בשביל לצאת משם.
   למשל הוא הורגל בעבירות מגיל מאד קטן והוא כמעט אנוס היום או שהוא הורגל בהרגלים רעים מבטן ומלידה, תינוק שנשבה וכדומה. וכאן החוכמה היא לדעת כמה אחוזי בחירה יש לנו בכל מעשה ומעשה ואת האחוזים שיש לנו בהם בחירה יש לנו לבחור בטוב ולדעת שהשאר זה כלל לא עבירה! כפי שרבי חיים גריינמן הורה לבעל תשובה שהורגל לעשן 4 קופסאות סיגריות ביום שבשבת הוא יעשן פחות קופסא אחת וכל השאר זה לא חילול שבת! וכל זה כמובן בתנאי שהאדם הוא כנה עם עצמו ב100 אחוזים והראייה לכך היא שהוא מתקדם משבת לשבת אחרת הוא רק עובד על עצמו. וצריך לכתוב על זה פוסט נפרד להבהיר את הדברים יותר ולהוכיחם ממקורות מפורטים.

ואחרי ההקדמה הזו עדיין נשאלת השאלה- אם פלוני פגע בי וזה משמיים אז למה שיענש? למה שישלם את הנזקים שהוא עשה?

התשובה במילה אחת – הקב"ה מזווג זיווגים!

הרב שוורץ מחבר הספר, בלבבי משכן אבנה חלק ב פרק ג': "דיברנו עד עתה שהנקודה המרכזית של החיים, שורש היסוד והתכלית של כל חיי האדם – הן בעלמא הדין והן בעלמא דאתי – זו האמונה. "בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה".
המשכנו והרחבנו לבאר שישנן שתי נקודות: אמונה של ידיעת השכל, ידיעת המושכלות, ואמונה שבלב. מהות האמונה שבלב, כפי שביארנו, זו ההכרה שהקב"ה הוא מציאות גמורה, ויתר על כן שהלב מרגיש אותה כחלק ממנו, שיהודי מרגיש את עצמו כחלק אלו-ק ממעל.
ועתה נמשיך ונבאר את הדברים.
ידוע המעשה המובא במדרש (ויקרא רבה ח, א): "שאלה מטרוניתא את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששה ימים, אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה? אמר לה: מזווג זווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני וכו"'.
ודאי שהדברים אינם כפשוטם, וכבר עמדו המפרשים על השאלה, וכי כמה זמן לוקח לזווג זיווגים? מהו, אם כן, עסקו של הקב"ה כל היום לזווג זיווגים?"

עיינו שם בתשובתו המפורטת אבל מסקנתו היא שאכן הקב"ה כל היום מזווג זיווגים אבל הזיווגים הם לא רק בין אנשים לנשים אלא גם בין בני האדם וגם בין האדם אל ה'. בעצם כל עיסקו של הקב"ה מאז בריאת העולם זה ליצור זיווגים בעולמנו.

וכאן התשובה הפשוטה לשאלתנו הגדולה: אם אדם בוחר לקלל מישהו ה' מזווג לו מישהו שמגיע לו בדין שמיים להיות מקולל. המקלל יענש על בחירתו הרעה ולמקולל יש בחירה האם לראות את ה' ולקבל את הביזיון באהבה ולדעת שאם זה לא היה בא לו מהרשע הזה זה היה מגיע מרשע אחר או שלא. פעמים רבות הניסיון האמיתי של המקולל הוא אינו בשעת מעשה, כי בשעת מעשה הלב חם ונפגע ומותר מן הדין להשיב על החירופין אבל אחר כך כשהאדם נרגע מתחיל הניסיון האמיתי שלו האם לראות בכך את יד ההשגחה שרצתה לנקות לו ייסורים יותר גרועים או להחזיק בפגיעתו.

כאן אני חייב לציין, כי אין התורה דורשת מבן אדם להיות כאבן שאין לה הופכין ואם פגעו בו מותר לו מעיקר הדין להחזיר באותה הצורה (ולפעמים הוא ממש מחוייב כי אחרת הוא יכול להינזק בנפשו מכך) אבל כל זה, זה בשעת מעשה, לאחר שהוא נרגע אסור לשמור עברה וללכת לנקום במזיד אלא יש ליצור הידברות מתוך אמון בטוב על מנת להגיע לפיתרון שיניח את דעת כל הצדדים.

כך גם מסביר החזון אי"ש את הסתירה לכאורה שיש בכך שעין הרע יכולה לפגוע בבני אדם, מה זה לא משמיים? ותשובתו היא:

"ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחת, מעמידים מציאות זו בסכנה. ואף שהכל בידי שמיים, מכל מקום כשנגזר על דבר ליאבד מן העולם מתגלגל הדבר לפעמים על ידי ששמו בני אדם עיניהם עליו." (חזו"א חו"מ, ליקוטים, סי כא לב"ב יד.)

ואני מוסיף וכדי שלא להיכנס בגדר של מזיק עצמו יעדף אדם לעשות הכל בצינעא כמה שאפשר אבל לא יגזים בזה כי ההגזמה מוכיחה (כפי שלמדנו כאן) שהוא עוזב את ה' ומאמין באלוהים אחרים בדיוק כמו אדם שיעשה השתדלות מוגזמת להתגונן מגנבים וכדומה.

מכאן אנו מבינים גם איך דוד המלך שבאחת התקופות הקשות בחייו, שאבשלום בנו בגד בו וניסה להשתלט על המלוכה ולהרוג אותו והוא ברח לשדות עם חייליו ונאמניו ופגש את שמעי בן גרא בדרך:

"ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו… ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך אעברה נא ואסירה את ראשו?! ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה כה יקלל כי יהוה אמר לו קלל את דוד… וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר!"

ורואים שכאשר פגש אותו שמעי בן גרא וקילל אותו וזרק עליו אבנים דוד המלך לא עשה לו כלום כי הוא אמר שזה משמיים אבל מצד שני בסוף ימיו לפני מותו, ציווה על שלמה בנו  להוריד את שיבתו בדם שאולה:

"והנה עימך שמעי…, והוא קיללני קללה נמרצת ביום לכתי מחניים… ועתה אל תנקהו, כי איש חכם אתה; וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שיבתו בדם שאול." (מלכים א, פרק ב,ח)

והתשובה עולה מאליה: נכון שה' שלח את שמעי, ונכון שהכל משמיים ולכן דוד שמע את ביזיונו ושתק וקיבל באהבה אבל מצד שני זה ששמעי בחר ברע זו בחירה מלאה של שמעי בן גרא והוא מורד במלכות ודינו מוות ולכן בסוף ימיו ציווה על שלמה מה שציווה.

 

נושא נוסף בנידון הזה הוא האדם מול עצמו ועל כך בפוסט הבא.

 

הקדמה קצרה על מבנה המח ופעולתו

אנחנו משתמשים במח שלנו בשביל לעשות פעולות שונות. למשל, כל פעם שאני רוצה להזיז את היד שלי אני נותן פקודה ואז המח יורה נויירונים שאומרים ליד לזוז. יש קבוצת נויירונים אחרת, שהם נויירוני חישה, שכל פעם שאני נוגע בעצמי אז המח שלי יורה נויירונים שמיידעים אותי שאני נוגע בעצמי (נויירונים מיוחדים לכל אזור בגוף) בנוסף ברגע שאני נוגע בעצמי אז גם הקולטנים שיש בעור עצמו משדרים למח שדר מקביל שמאשר את התחושה שאני ננגע. אותו הדבר קורה כאשר מישהו אחר נוגע בי, כאשר אני רואה שהוא נוגע בי המח יורה נויירונים ששיכים לאיזור הננגע והאיזור הננגע משדר למח דרך הקולטנים שיש בעור שאכן אני ננגע ואז עולה בי תחושה ה"ננגעות" ואני מרגיש שנגעו בי.

כלומר, שני ערוצים:

1. אחד שפועל דרך העיניים – אני רואה שאני ננגע או שאני נוגע בעצמי ואז נורים נויירונים של מגע שמעוררים את תחושת המגע.
2. אחד שפועל דרך הקולטנים של העור: האזור הנגוע משדר למח שהוא ננגע.

הפועל היוצא הוא התחושה שאנו חשים כשמישהו נוגע בנו.

עד כאן ההקדמה.

מה קורה במח כאשר אני רואה מישהו נוגע במישהו אחר?

מחקרי מח אחרונים מוכיחים שכאשר אתה רואה את חברך נוגע במישהו אחר המח שלך יורה כמות מסויימת של אותם הנויירונים שהוא יורה (תת קבוצה שלהם) כאשר אתה זה שנוגע בעצמך הסיבה שאתה לא מרגיש שנוגעים בך היא אך ורק בגלל שקולטני העור שלך לא מאשרים את מה שהמח חווה כאשר הוא רואה מגע של אדם בחבירו אבל לא יצוייר שנרדים את קולטני העור מה שיקרה זה שאתה תחוש שנוגעים בך.

בנוסף, ככל שרמת הריכוז שלך במגע ההדדי שאתה רואה היא גבוהה יותר כמות הנויירונים שנוריית שוב ושוב היא יותר גדולה.

אותו הדבר קורה גם כאשר אני מדמיין שאני ננגע על ידי מישהו אחר או שאני נוגע- הנויירונים במח יורים שוב ושוב באותה העוצמה והתדירות כאילו זה קורה באמת (לפי רמת הריכוז שלי בדבר).

הנה המדען שמדבר על כך:

להורדה למי שיש אינטרנט כשר

חזל אומרים שהרהורי עבירה קשים מעבירה

מה הכוונה קשים? הביטוי הזה לא ברור כל כך.נראה לי שהכוונה שיותר קשה לפרוש מהם מאשר מהעבירה עצמה. הם תופסים את כל הראש וגם נותנים את האשליה שלא עשיתי בפועל שום דבר אבל כפי שאנו רואים המציאות היא שאנחנו חווים את העבירה ברמה הפיזית כמעט באותה הצורה שבה אנו חווים עבירה ממש רק בצורה כזו שמנפחת ומעצימה את התענוג של העבירה.

כאשר אדם עושה עבירה בפועל הוא חווה אותה איך שהיא באמת, אפילו שהוא נהנה יש לה גם צדדים שליליים שהוא לא נהנה מהם אבל כאשר אדם רואה אנשים אחרים עושים עבירות הוא לא חווה את הדברים הלא נעימים הוא חווה רק את מה שהוא רוצה, את הדברים הנעימים ובנוסף, באופן אוטומאטי הוא מרגיש שהוא חלק מהעבירה וככל שהוא יותר מרוכז בזה המח שלו יורה יותר נויירונים והחוויה הפנימית שלו היא יותר ויותר אמיתית והוא יותר יותר מרגיש שהוא זה שעושה את העבירה בפועל רק שבמקרה הזה הוא לא חווה את הדברים הלא נעימים הוא חווה רק את מה שהוא רוצה- את הדברים הנעימים ולכן העבירה נעשית לו הרבה יותר קשה לפרישה כי הוא אחוז בה בדימיונו בצורה קשה מאד וגם בתכלס מרגיש שהוא לא עשה כלום… כשבמציאות הגבול הפיזי הוא פיקצייה, שקר, אשליה, כי כפי שהוכחנו ההבדל היחיד בין עבירה ממש לבין הרהור זה קולטני המגע שעל העור!!

מה זה אומר תכלס?

אדם שנכשל בעיניים מרגיש ברובדים מסויימים ממש כאילו הוא נוגע באותה אחת שהוא נכשל בה והמח שלו מגיב ומתפקד באותה הצורה שבה הוא היה מגיב אם הוא הוא אכן ממש היה נמצא איתה – כיצד הוא יוכל לטעון שהוא נאמן לאשתו לאחר מכן?כיצד הוא יוכל להיות עם אשתו לאחר מכן? כיצד הוא יחנך לנאמנות, ליושר, לאמת את ילדיו?

אשה שנכשלת בעיניה ומסתכלת על גבר במבט מסויים מרגישה ברובדים מסויימים שהוא ממש נמצא איתה, מרגיש לה מחמאות ונוגע בה ועוד כיוצא בזה. היא חושבת שהיא לא עברה עבירה ולא הזיקה לעצמה אבל מה שהיא עושה לעצמה זה נזק שלא יתואר. היא מוציאה את עצמה מעולם המציאות ומכניסה את עצמה לתוך עולם דימיוני שלא קיים באמת ושבו היא בוגדת ועושה עוד הרבה דברים שהיא ממש לא רוצה לעשות.

הדבר ידוע שהגבול שהתורה מציבה לנו הוא שגברים ונשים ידברו וגם יביטו אחד בשני אך ורק לצורך ענייני ולא לצורך יצירת קשר רגשי (אלא אם כן הם נשואים).
מדוע זה כך?  כי ברגע שאתה סוגר את כל האופציות אתה תהיה מוכרח לקבל את כל האהבה וכל המגע וכל מה שאת\ה צריך מבן הזוג שלך ואז תחווה אושר ותענוג מלא בלי חרטות ורגשות אשמה ואם אין לך את זה עם בן הזוג עצם העובדה שאתם נעולים מכל הכיוונים ולא מסכימים לקבל אהבה (וקל וחומר מגע) ממקורות זרים תגרום לכם להילחם על זה עד שתגיעו למטרה המדהימה הזו שנקראת חיבור וזוגיות אמיתית!

על מנת לעזור לנו להגיע לכך הדיבור הסתמי אצל הגבר וגם אצל האישה נאסר לחלוטין, המבט הסתמי אצל הגבר נאסר לחלוטין ואצל האישה הוא לא נאסר כי באופן רגיל אישה לא רצה במוחה לדימיונות ולא נמצאת בלקיחה מול גבר שהיא רואה מה שאין כן הגבר שאצלו זה יותר אוטומאטי ולכן התורה אסרה את זה מראש והתירה רק מבטים ודיבורים ענייניים לצורך אבל אם אישה מסתכלת על גבר יותר ממבט סתמי (מה שבדרך כלל קורה…) היא פוגעת בעצמה בדיוק כמו שהגבר פוגע בעצמו כשהוא נכשל שהרי כבר הוכחנו שהגבול הפיזי הוא אשלייה ואישה שתנאף במוחה, תקבל אהבה מגברים אחרים, ותתרחק מבעלה ובשורה תחתונה בחוויה הפנימית שלה היא בוגדת בדיוק כמו הגבר והמח שלה מתפקד כאילו היא ממש עושה את העבירה וההבדל היחיד הוא שקולטני החישה של העור שלה לא משדרים פידבק.

אז לכל מי שרוצה לחוות אושר בזוגיות שלו

נשים וגברים- כנסו לגבולות של שמירת המחשבה והעיניים, תסגרו את כל הדלתות ותשאירו רק אחת פתוחה – את הדלת אל בן הזוג שלכם ואז תראו מה יקרה! זה מועיל לעולם הזה וגם לעולם הבא.

אל תתנו למטריקס להשתלט לכם על המח ולנתק אתכם מאושר אמיתי!

 

אחד הסימנים, המפתחות, להבנה הפנימית של הנפש שדרכה ניתן לגלות האם אני באמת חושב מה שאני חושב או שאני מופעל ואני על אוטומאט והמחשבות שלי הן לא שלי באמת אלא רק הקלטות הוא התניות מהילדות (או ממקומות אחרים) זה בפשטות- המעשים שלי.

יצא לי פעם לדבר עם אחד שהוא "אתאיסט", יש דבר כזה… הוא טען לי בלהט שהכל במקרה והכל מקרי וכו' התבוננתי בו וניסיתי לחשוב על דרך שבה אוכל לגלות לו כיצד הוא משקר את עצמו באופן לא מודע ואז אמרתי לו:

"תגיד, אתה מודע לכך שאם יש סתירה בין המעשים שלך למחשבות שלך זה מוכיח שהמעשים שלך הם אמיתיים והמחשבות שלך הם שקר שמתחבא?"
"למה אתה מתכוון?" הוא שאל
"למשל אם אדם אומר לאשתו שהוא אוהב אותה אבל בפועל רוב הזמן הוא ממש מעדיף לעשות דברים אחרים במקום להיות איתה זו ראייה לכך שהוא לא מרגיש אליה באמת אהבה שהרי אם כך היה הדבר הוא היה אמור לרצות מאד להיות איתה".
"כן זה ברור שהוא לא אוהב אותה באמת והוא רק מתרץ תירוצים, אכן אני מסכים עם העיקרון הזה" אמר.
"אז בא תראה משהו מדהים, אתה טוען לי כאן בלהט שדברים מורכבים מאד יכולים להיווצר במקרה מפיצוצים אקראיים במהלך שנים וכו' אבל בפועל במציאות אתה סותר את מחשבותיך לחלוטין. מעולם לא נכנסת לחנות לקחת משהו בלי רשות שהרי אולי זה נוצר מהפיצוצים…  זה אפילו לא עולה בדעתך כאופציה?
אפילו אם תראה כוס זכוכית פשוטה מונחת ברחוב אפילו לא עולה על דעתך כאופציה לקחת בחשבון שזה מהפיצוצים ההם… אתה פשוט יודע שמישהו זרק את זה – מדוע?? איך יתכן שזה בכלל לא חלק מהמערכת המעשית שלך?
הרי אם דברים מורכבים נוצרים מפיצוצים לאורך "זמן" למה שלא תתחיל לייצר דברים מורכבים על ידי פיצוצים… כי זה לא משתלם כלכלית?! הרי זה אפילו לא עולה על דעתך לשקול את זה בכלל.
איך יתכן שאתה לא מחפש שאריות של המצאות גאוניות נוספות שהותירו הפיצוצים? הרי אם אתה מאמין שמפיצוץ יכול להיווצר תא חי אחד שהוא מורכב ועדין כל כך שצריך 100000 דפים של אנציקלופדיה עיברית רק בשביל לתאר את המורכבות שלו אז בטוח שמנה פלאפל חמה יכולה להיווצר גם כן…? אז למה אתה משלם עליה? למה אתה לא פורץ לתוך בתים ולוקח דברים? מי אמר שמישהו עשה אותם אולי הם נוצרו מעצמם?
התשובה פשוטה: כי אתה יודע בתוך תוכך שהפיצוצים לא היו אקראיים הם היו מאד מתוכננים ואתה יודע שכל מה שקורה פה בכדור שלנו הוא על פי חוקי הטבע הקבועים והלא אקראיים בכלל והמהות של "חוק" היא היפך האקראיות – ככה אתה חי במציאות בפועל ומה שאתה טוען אינו באמת מה שאתה חושב אלא משהו פנימי אוטומאטי שאתה לא מודע אליו מפעיל לך את הצורך הזה.
אני יכול להיכנס איתך עכשיו להוכחות מדעיות ברורות אבל חבל על הזמן, זה מיותר, קודם כל אתה צריך לשאול את עצמך מדוע אני רוצה להאמין שהכל אקראי? איזה דבר מפחיד יכול לקרות אם זה לא יהיה במקרה? מה או מי פגע בי כל כך שגרם לי לרצות להאמין שאין אלוקים? אולי אפילו לכעוס עליו? האם יש הקבלה בין מה שאני מרגיש מול אבא שלי למה שאני מרגיש מול הקב"ה?

ואז תגלה מדוע אתה, בתת מודע, מערבב את עצמך.

מהעולם ההוא נעבור לעולם שלנו, היותר מדוייק, ברוך ה'.

חישבו לעצמכם האם יש תחומים שבהם הפעולות שלי סותרות את המילים שלי?

היום נתמקד בתחום אחד תחום הפרנסה – כסף.

רבים מדברים היום על הביטחון בה', על החשיבות של הביטחון ויש גם כאלו שמלמדים תרגילים יומיים שיעזרו לנו להשיב אל הנפש את הביטחון ולהגשים את המטרותינו הן ברוחניות והן בגשמיות על ידי הביטחון בה'.

כפי שאומר רבי נחמן, ליקוטי מוהרן, קצ"ג:
"דע שהמחשבה יש לה תוקף גדול, ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם, יוכל לפעול שיהיה כך ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהיה לו ממון- בוודאי יהיה לו, וכן בכל דבר, רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות."
ועל כך מפרט עוד רבי נתן בשיחות הר"ן ס"ב:
"דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולים לפעול על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן… בלי בלבול ונטייה למחשבה אחרת על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן, כמו שהם חושבים וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות לא בדרך כלל. כגון, שיחשוב שאם יהיה כן, יהיה כך וכך בפרטיות"

כלומר, בכמה מילים: מיקוד המחשבה בעניין אחד, בצורה נעימה ומפורטת לפרטי פרטים, ביחד עם דיבור פנימי שמעורר את הלב. וזה אכן נפלא מאד וגם עוזר להרבה אנשים אבל צריך לשים לב לדבר אחד מאד מהותי – שהפעולות שלנו לא יסתרו את המחשבות שלנו.

את דברי הבן איש חי קראתי בסיפרו של הרב פנגר בעמוד  145-147 ואני מביא את עיקרם: הבן איש חי, בסיפרו עוד יוסף חי, כותב עצה שהוא מעיד עליה שהיא "עיצה טובה ונפלאה" בכל התחומים, בין בגשמיות ובין ברוחניות שרוב בני האדם אינם מודעים אליה ולכן הם גורמים לעצמך נזק מבלי משים!
וכך אומר הבן איש חי:
"כי טבע האדם להיות מתאווה טובה ועושה [פירוש: רוצה דברים טובים ועושה פעולות להשיגם- עד כאן הכל בסדר אבל אם הוא מתחיל] ויש שהוא מחשב תמיד ומצייר בליבו אופנים והמצאות, שבהם יהיה לו סך כך וכך מעות והוא יקנה סחורה פלונית וישלחה למקום פלוני ופלוני וירוויח בה כך וכך למאה ויחזור וינקה בסך כך וכך וירוויח כך וכך וגם עוד יעסוק [במקביל] בעסק פלוני ופלוני וירוויח כך וכך והוא מצייר בדעתו המצאות של רווחים והוא הולך ושב בציורים אלו בדעתו תמיד. על כן האדם הפיקח צריך להיזהר כשיבואו אליו מחשבות כאלה אשר בנויים על תוהו, שידחה אותם מלבבו תיכף ומיד!" ?
כלומר, אם האדם מחשבן לפרטי פרטים ומדמיין את הרווחים וכו' הוא צריך לדחות את המחשבות הללו תיכף ומיד כי זו סכנה!!!

לכאורה זו סתירה מפורשת למה שאמר רבי נתן בשם רבו שהמחשבות צריכות להיות בפרטי פרטים בשביל שהם יתגשמו ואילו כאן הבן איש חי אומר ממש להיפך לכאורה?

במקום אחר הבן איש חי מסביר יותר את כוונתו:

"שהאדם המתפלל לפני הקב"ה על טובה והרווחה שהוא מעיין בה בדעתו, כלומר שעושה בדעתו אופנים בעבור השגת הטובה שהוא מבקש אותה מהקב"ה בתפילתו, שמצייר בדעתו באיזה אופן תבוא לידו הטובה אשר הוא מבקש ומתפלל בעבורה וזה הוא הנקרא "עיון תפילה" [שהגמרא אומרת שמי שמעיין בתפילתו מובטח לו שיבוא לידי כאב לב כי תפילתו לא תיענה] שהוא מעיין ומחשב בדעתו לעשות כך וכך, אשר על ידם הוא ישיג הטובה שמתפלל כליה ולכן בעיון תפילה זה הוא מפסיד הטובה אשר הוא מתפלל עליה, שלא ישיגנה ולא תבוא לידו." והוא ממשיך ומסביר: "והפסד זה מגיע לו בדין ובמשפט יען כי כיוון שהוא מצייר אופנים למעשיו, שחושב שעל ידי שיעשה כך וכך תגיע לו טובה והרווחה שהוא מתפלל בעבורה, נמצא הוא סומך על עצמו להשיג הטובה על ידי מעשיו, כי הוא מתחכם לעשות כך וכך כיד שישיג כך וכך ואם הוא סומך על הקב"ה די לו להתפלל לפני הקב"ה והשם יתברך יודע באיזה אופן תגיע לו הטובה וההרווחה אשר ביקש בתפילתו עליה!"

מקור נוסף לדברים הוא במסכת סנהדרין עמוד כו:
"אמר עולא: מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, שנאמר(איוב):"מפר מחשבות ערומים" ומסביר רש"י במקום: "מחשבה שאדם מחשב: כך וכך אעשה וכך וכך תעלה בידי מועלת [גורמת] להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדברי תורה!

ושוב נשאל- לכאורה זו סתירה מפורשת למה שאמר רבי נתן בשם רבו שהמחשבות צריכות להיות בפרטי פרטים בשביל שהם יתגשמו ואילו כאן הבן איש חי אומר ממש להיפך לכאורה?

והתשובה עולה מאליה:

אדם יכול ואפילו צריך לדבוק בתפילתו ובמחשבתו בדברים הטובים שהוא רוצה בהם בפרטי פרטיות ממש כמה פעמים ביום וצריך שידביק מחשבתו בכך ולא יסיטנה לשום דבר אחר וכן יעורר את ליבו להאמין שה' רוצה להעניק לו את רצונו כי הוא טוב ומטיב והוא רק רוצה הזדמנות להיטיב ושהאדם יתן בו את אמונו ובטחונו אבל אם אחרי שהאדם עושה דבר כזה, מאמין ובוטח ומבקש ומתפלל הוא הולך ומתחיל לתכנן תיכנונים מוגזמים מה שקורה זה שהוא מעיד על עצמו ש"נמצא הוא סומך להשיג הטובה על ידי מעשיו" ולא על ידי ביטחונו בה' כפי שאומר הבן איש חי ואפילו אברכים ובחורי ישיבות שיתכננו תיכנונים מוגזמים בלימוד תורה (!) מובטח להם שלא יצליחו כי כל תיכנון מיותר (לפי רמתו הרוחנית של האדם) מרחיק אותו מהקב"ה ומקרב אותם לכוחי ועוצם ידי שהוא חלק הסיטרא אחרא שחוטפים לו את השפע.

כפי שאמרתי בתחילת הפוסט- זו סתירה בין המחשבות והתפילות שלי לבין המעשים שלי – ולכן המעשים אמת והתפילות שקר ח"ו כי המעשים נובעים מהרגשות ומהלב והמחשבות יכולות להיות גם לא אמיתיות.

ואפילו יותר מזה, וזה כבר מזעזע, בהמשך אומר הבן איש חי:

שאפילו אם נגזר על האדם שתגיע לו פרנסה בשפע בראש השנה אבל הוא במהלך השנה לחוץ ועסוק בתיכנונים ותיכנוני תיכנונים ולא משחרר אז הוא חוסם את השפע מלהגיע אליו בפועל, השפע יורד אבל מתמוסס אל תוך מחשבות התיכנון המיותרות והשפע אינו מגיע בפועל!!!!

הדבר אינו רק בממון, זה גם בשלום בית, בחינוך ילדים, בהגשמת רצונות ומטרות בחיים, דיאטה, כושר ועוד ועוד!! 

ואם נדייק זאת בכמה מילים: רש"י דיבר על ה"איך" בפרטי פרטות שהורס ופוגע ורבי נחמן דיבר על ה"מה" בפרטי פרטות כאשר לגבי ה"איך" עושים השתדלות ולא מתכננים יותר מדי.

 

הכלל הוא: תתמקד, תרצה, תדמיין את הטוב בעוצמה ובפרטי פרטים ובפועל תעשה השתדלות ותרפה!

איך תדע אם אתה עושה תיכנוני יתר והשתדלות יתרה שסותרת את תפילתך ואמונתך?

תשים לב למצבך הנפשי ודע את רמתך הרוחנית:

1. האם אתה פתאום מתחיל לפעול מתוך לחץ?
2. האם אתה מתאמץ מאד ונלחם בכח? זה סימן אזהרה.
3. האם אתה לא מחשבן את הקב"ה שהוא נמצא פה איתך ומכוון אותך לתוך השיקולים? זה סימן אזהרה נוסף.
4. האם אתה מנסה לתכנן את ה-כ-לללללל עד הפרט האחרון? זה סימן אזהרה נוסף.
5. האם אתה משאיר גם אופציות פתוחות או שאתה סוגר הכל בכל מכל כל מראש…?

אני לא אומר שלא צריך לתכנן, צריך וזה חשוב אבל לא צריך להיכנס מראש לפרטי פרטים יותר מידי והדבר הזה תלוי ברמת האמונה של כל אדם ואדם ומסור לליבו של כל אדם ואדם שיהיה כנה עם עצמו וישים לב מה הוא עושה ומה הוא מרגיש כשהוא עושה וכך הוא לא יזיק לעצמו ולא יחסום לעצמו את השפע ויצער את עצמו ואת הקב"ה שרוצה להניק הרבה יותר ממה שהעגל רוצה לינוק!

שים לב לרמה הרוחנית שלך וזכור שהקב"ה לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו

אם כשאתה משחרר ומשאיר דברים לא סגורים אתה נלחץ מאד תנסה לשחרר ולהרגיע את עצמך לבטוח בה' להתמקד בציורים הטובים ובמחשבות נעימות אם זה קשה לך מידי, עזוב, תכנן את זה עד הסוף (זה בסדר, זה לא יזיק לך אם זה ניסיון שהוא מעל לכוחות שלך) אבל תשאיר משהו אחר פתוח, משהו שיותר קל לך להכיל (כי זה כן יזיק לך- כי זה בטווח הבחירה שלך) ותתמקד בו כך לאט לאט נשתחרר מהצורך העמוק בוודאות ויציבות בעולם של אי יציבות ואי וודאות ונחבר אותו להקב"ה.

למה קשה לנו כל כך לשחרר?

לכל אדם בעולם יש צורך עמוק בוודאות וביציבות, יש אנשים שהצורך הזה אצלם ממש נהפך לאובססיה, פעמים רבות עקב סיטואציות בלתי נמנעות בילדות (שלא היה אבא בבית, או שהוא היה משרת במקומות מסוכנים וכדומה) או חינוך לא נכון ואצל אנשים אלו העבודה יותר קשה אבל באופן כללי לכולנו יש צורך עמוק בוודאות ויציבות כי היינו מחוברים לקב"ה לפני שבאנו לעולם הזה שהוא הוודאות היחידה והוא היציבות היחידה הקיימת והאפשרית וכעת ככל שאנו יותר רחוקים ממנו אנו חווים יותר אי וודאות ויותר חוסר יציבות ולכן הנקודה הזו שבה אנו נדרשים – לפי כוחותינו- לשחרר את הדברים לה' ולבטוח בו היא נקודה מהותית ויסודית בקשר שלנו עם ה' וברמות האושר שאליהן נוכל לזכות.

בקצרה: אמונה- השתדלות-המתנה להדרכה-אמונה ושוב השתדלות.

 

 

היו היה מלך אהוב ואוהב שטובת עמו הייתי תמיד לנגד עיניו. נולדו לו במהלך שנות חייו שלושה בנים אולם הוא לא רצה לתת להם למלוך אחריו.
הוא ציווה לפני מותו שאת 17 סוסיו האציליים יחלקו לשלושת בניו בצורה הבאה:
לגדול – חצי מהסוסים.
לשני – שליש מכלל הסוסים.
לקטן – תשיעית מכלל הסוסים.

המלך הוסיף ואמר כי האיש אשר יצליח לחלק את סוסיו בצורה הזו בין בניו הוא זה אשר יירש את המלוכה. רבים ניסו וזמן רב רבו ביניהם הניסיכים על החלוקה ועל המלוכה וזה כמעט הוביל למלחמת אזרחים עד שהגיע עובר אורח שלא ידע דבר על צוואת המלך ורק ניסה לעזור לנסיכים להשלים ביניהם.
כיצד הוא פתר את החידה ומדוע המלך רצה שאיש כזה דווקא יזכה במלוכה?

 

 

****************************************************

התשובה:
מתוך הרצון שלו לעזור ולהציל את הממלכה הוא פשוט נתן להם את הסוס שלו עצמו ואז נהיו 18 סוסים.
הגדול קיבל 9
השני קיבל 6
והקטן קיבל 2
בסך הכל =17
ובסוף הוא גם קיבל את הסוס שלו בחזרה וגם קיבל את המלוכה – כי מי שזוכה להיות בנתינה אינו מפסיד אף פעם.

אומר הרב אייל אונגר בפוסט באתר הידברות: קצת ערכתי והוספתי על הדברים:

אם ה'עשה טוב' הוא העידוד, הרי שה'סור מרע' הוא הימנעות מביקורת מיותרת. צריך שיהיה ברור לנו שפיתוח האישיות של הילדים שלנו זו עסקת חבילה. כלומר  ביום שהילד נולד, כבר נגזר שהוא ישבור דברים, ישפוך, ויעשה טעויות… זה שכר הלימוד שאנחנו משלמים. אם כל פעם שנשברת צלחת או כוס ואנחנו מגיבים בצורה קיצונית כמו: "למה לא שמת לב"? / "למה לא חשבת לפני"?  אנחנו בהדרגתיות מרגילים את הילד לתפיסה לא ריאלית – לתפיסה שאומרת שאסור לטעות בחיים אפילו פעם אחת.

אין אדם בעולם שיכול לעמוד בסטנדרט הזה… והתלמוד במסכת גיטין אומר אפילו על דברי תורה "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". בורא העולם ברא אותנו כך שאנחנו לומדים מטעויות – אנחנו לומדים מחוויות ומעשייה יותר מאשר על ידי הוראה בעל פה. לכן גם אם הילד עשה טעות – חשוב שלא נאמר לו: "אתה רואה, אמרתי לך" [או להאשים אותו, לכעוס עליו ולהרגיש לו שהוא לא בסדר]

משפטים ורגשות כאלה מונעים מהילד ללמוד מהכישלון כי במקום להיות עסוק בלמידה מהחוויה\התנסות\טעות שכעת הייתה הוא פשוט עסוק בהתגוננות מול ההורה – ההורה יאשים והילד יחפש לראות איפה ההורה לא צודק או שפשוט ישתוק וייתבייש אבל השורה התחתונה היא שהוא לא יוכל ללמוד מהטעות שלו וגם יפתח פחד מטעויות. ומכיוון שבמקרה כזה הילד לא מקבל הזדמנות ללמוד מהטעות, כנראה שהוא יצטרך לטעות שוב באותה טעות בשביל ללמוד…

מסקנה מעשית: כשהילדים שלנו מנסים משהו חדש ולא מצליחים אז נתגמל ונעודד ומצד שני נגמד את הכישלון ולא נייחס לו משמעות מרובה, נעניק משמעות לעשייה ובעיקר לאומץ הלב שהיא דרשה, על מנת שאומץ הלב יחזור ויתגלה במציאות שוב ושוב. באופן הזה הילדים ילמדו לתת אמון בעצמם.

והרב זמיר כהן מוסיף טיפ נוסף:

"משום כך, אחד הכללים הבסיסיים בחינוך הוא: תמיכה עם השארת מקום להתמודדות אישית. הענקת עצמאות יתירה לילד, גורמת לנֶתֶק בין הדרכת ההורים לבין מחוייבות הילד ליישמה. לעומת זאת, תלות מוחלטת בהורים גורמת שהילד ינהג ויפעל על פי הדרכת ההורים כרובוט המונהג באורח מכני, מבלי שהדברים ייקלטו בקרבו ויהפכו לפעולה עצמאית שלו הנעשית מהכרה. לכן בכל עניין יש להשאיר בילד מרחב מסויים של התמודדות, בו הוא יישם בעצמו את אשר הנחו אותו מחנכיו. לדוגמא, ילד המבקש עזרה בשיעורי הבית או ששיעורי הבית קשים עבורו והכנתם אורכת זמן רב עד שהוא מואס בהם – דבר המחייב את ההורים להתערב מיוזמתם, ההורה לא יכתיב לילד את התשובות, אלא יסייע לו להגיע אליהן במהירות על ידי רמז והנחיה אל התשובה הנכונה, או ציון היכן לעיין. ילד שחולל אי סדר בחדרו עד שהסידור והאירגון כמעט למעלה מכוחותיו, אמו לא תסדר במקומו אלא תסייע לו לסדר בכוחות משותפים. האב לא יוביל את הילד במכוניתו לכל מקום שעליו להגיע אלא יעזור לו באופן שיוכל להגיע בכוחות עצמו. והכל כמובן על פי גילו ומידת מסוגלותו של הילד."

ועוד טיפ:

"בהקשר זה יש לציין שאף על פי שיש לשמור את הילד לבל יהיה בחברה שלילית שיש בה מילים שאינן נקיות, הופעה בלבוש פסול וכדו', יש לנצל מקרה בו נחשף ברחוב או בחנות לקללה או למילה שאינה נקיה, כדי לחסנו לכך. וזאת באמצעות מילים קצרות אך חדות המביעות הסתייגות ודחיה מוחלטת של סגנון הדברים תוך ציון שבח ומעלת ה'אצלנו' שלא מדברים מילים כאלה ושומרים על פה נקי וקדוש.

וכן לעניין הלבוש יש לציין את מעלת האדם, שבניגוד לבעלי-החיים המתהלכים ללא לבוש, ככל שהאדם יותר שייך למדרגת ה'אדם' כך מרגיש הוא יותר את הצורך בלבוש צנוע. בגיל מתאים ניתן להסביר לילד כי "לבוש" הוא מלשון "לא בוש". שכן אדם הנמצא במעלת אדם ולא ירד למדרגת בעלי-חיים, בוש להתהלך כאשר אברי גופו חשופים. הלבוש גורם שלא יבוש. לבנות ניתן להוסיף במידת הצורך, שנשים בעלות תפקיד חשוב בעולם כגון ראשי ממשלות וכדו', גם אם אינן יהודיות, מקפידות שלא ללכת בלבוש פרוץ משום שאף הן חשות שלבוש זה מזולזל ופוגע בכבוד האדם. וקל וחומר לבת-ישראל שעליה נאמר: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה". בנושאים אלה ודומיהם אין לחשוש מעשיית לעג וצחוק מהגישה הפסולה, בבחינת "כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה-זרה, דשריא [כל ליצנות אסורה, מלבד ליצנות מעבודה זרה, שמותרת]. בנוסף, לכהן הגדול היו 8 בגדים, ככל שהאדם יותר חשוב יש לו יותר בגדים וככל שהוא יותר מזולזל בעיני עצמו הוא לבוש פחות.
לעומת זאת, בעת מפגש של הילד במחללי שבת, כגון יהודים הנוסעים בשבת, אין מקום לליצנות. אלא יש לדבר עמו בצער ובקצרה על כך שלא ביררו ואינם מודעים לחשיבותה של השבת בעיני הקב"ה, למתיקותה ועונגה אצל שומריה כראוי, לשכר הרב השמור לשומריה בחיי הנצח, ולהפסד הרב של מחלליה, בעולם-הזה ובעולם-הבא."

מומלץ לקרוא את כל המאמר של הרב זמיר