הרב ארז נשאל על ידי אדם שרבו נתפס בדברים מקולקלים והוא נשבר מזה לגמרי:

"לאחרונה הרב שלי הורשע בעבירות חמורות. כבר היו סימנים קודם לכן שמשהו לא בסדר איתו, אבל כמובן בהתחלה לא רצינו להאמין. הסברנו לעצמנו שזה רק עלילות שווא, מניעות על הקדושה, מלחמת החושך באור שלפני הגאולה. עכשיו זה פשוט נשאר אגרוף בפרצוף. אין לי דרך יותר להכחיש ולהתעלם וגם לא רצון לזה. הרב שלי היה שקרן, רודף כבוד, מטורף ונואף. כל התורה שלי ממנו, כל החיות שלי ממנו, כל התקווה שלי ממנו. אני מפורק."

הרב ענה לו תשובה יפה מאד שמצורפת לפוסט הזה להורדה בקובץ פידיאף אבל אני רוצה להתעכב על משהו מרכזי שהוא אמר בתשובתו: "אנחנו רגילים לחשוב – או התמסרות או הסתייגות. מחשבה של שחור לבן. חז"ל גורסים אחרת. "אָמַר רַבי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוי: לְעוֹלָם יהְיוּ כָל בְנֵי אָדָם בְעֵינֶּיךָ כְלסְטים ׁ(שתחשוד בהם שעלולים לפגוע בך וברכושך ומצד שני(, וֶּהֱוֵי מְכַבְדָם כְרַבָן גַמְליאֵל (כבד אותם כמו שתכבד אדם גדול כרבן גמליאל)" דֶּרֶּךְ אֶּרֶּץ רַבָה ה'."

ואני שואל איך אפשר מצד אחד לכבד את השני כמו רבן גמליאל ומצד שני לחשוד אותו כאילו הוא ליסטים??

התשובה פשוטה לכל מי שמסתכל פנימה ויודע שיש בנפש של כל אחד כמה כוחות שכל אחד מושך לכיוון אחר והבחירה של האדם היא לגלות את הטוב ולגדל את כל החלקים שלו לכיוון הטוב אבל מאיפה אתה יודע היכן אוחז זה שמולך? האם הוא בכלל עובד על עצמו? האם הוא מכיר את עצמו? אז נכון שאני יודע שהוא טוב והוא רוצה טוב ואם הוא עושה דברים לא טובים זה בגלל הבלבול הפנימי שיש לו אבל עדיין זה לא אומר שאני צריך לתת לו לפגוע בי ולכן צריך גם לא לשכוח את נקודת הליסטים.

אמון מלא זה דבר בסיסי מצד אחד והדיפולט אבל זה גם דבר שנבנה ואם אני באמון מלא זה לא אומר שאני נמחק ואני כבר לא קיים.

להיות באמון זה לא להיות נטול רצון,חשיבה הגיונית ויכולת הבעה או תגובה.

מצד אחד לכבד כרבן גמליאל כי אני רוצה לגלות את המעלה שלהם גם לעצמי וגם להם אבל מצד שני לשים לב ולא להימחק ואז כאשר אגלה משהו לא תקין כאשר אדבר איתם אדבר ממקום של אתה רבן גמליאל לא מתאים לך להיות ליסטים.

אתמול חבר היה אצל רופא שיניים ותך כדי הטיפול הוא שינה לו ממה שהם סיכמו (בהסכמתו) ואחרי הטיפול הוא לא הבין איך הוא הסכים לשינוי הזה (שחסך לרופא כסף ויצר לו טיפול פחות טוב כאשר המחיר שהוא שילם היה אותו הדבר).

הוא הרגיש מטומטם, מרומה, דביל, חלש אופי, והתפלל על זה (על הרגשות שלו בעיקר לא על ההפסד) בשחרית היום ואחרי חצי שעה כשהוא הגיע למייל וראה את התשובה הזו של הרב ארז. זה היה ממש בול מענה משמיים.

הוא נתן בו אמון יתר, הלך למקום של אמון מלא לרופא שהוא לא מכיר את רמת האמינות שלו (זה היה טיפול ראשון), את איכות העבודה שלו והסטנדרטים שלו ואחרי שאמר מה הוא רוצה וגם התווכח והביא את עצמו לא רע בכלל הוא נכנס לאמון מלא ולסוג של ריצוי בלי להשאיר את הנקודה של ה"ליסטים".

למה זה קרה לו? אחרי התבוננות הוא גילה כי יש לו הרגשה מזוייפת שאם יש לאדם את המילה 'ד"ר' או 'עו"ד' וכדומה לפני שמו זה אומר שהוא משהו מדהים, חכם, פיקח, מלומד וכו' ואז עולה לו חוסר ערך כאשר הוא ליד אנשים כאלו, חוסר ערך שלא נותן לו להביא את עצמו לגמרי מולם, להגיד בחופשיות מה הוא רוצה חושב ומרגיש ובטח שלא להעיז "להתווכח" עם הוד מעלתם או לריב איתם…

הרב יעקובזון אומר, שהתנהגות כזו ליד הילדים מהווה חורבן לכל החינוך ועדיף כבר לריב איתם (להציב גבולות בכבוד ובתקיפות) מאשר להתקפל או לחייך בריצוי כאשר הם מבזים או תוקפים או חסרי סבלנות לשאלות.

החשיפה של המערכת הפנימית היא זו שנותנת את הריפוי את אפשרות השינוי לפעם הבאה.

השאלה המלאה והתשובה של הרב ארז: הרב שלי הורשע