ספר איוב פותח בתיאורו של איוב כאדם כל כך צדיק וטהור, שה' בעצמו מעיד על צדקותו.
הקב"ה הביא על איוב ייסורים קשים מאד לקח ממנו את בניו, כל רכושו הרב ירד לטמיון והוא אומר: "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך" וה' מתפעל ממנו ואומר: " וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתו!ֹ"
ואז המכה האחרונה הגיעה ייסורי השחין. איוב יושב בתוך האפר, עורו מוכה שחין, מוקף בסבל נוראי.
אשתו אומרת לו: "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי–גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל???!!! בְּכָל-זֹאת לֹא-חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו."
לאחר מכן מגיעים אליו שלושת חבריו הטובים, הם לא יכולים לדבר מרוב צער, הם לא הצליחו להכיר אותו אפילו תואר פניו השתנה מהייסורים.
לאחר שבעת ימי דממה איוב כבר לא יכול יותר. הוא מתחיל לשפוך את צערו ולקונן על מר גורלו. "אַחֲרֵי-כֵן, פָּתַח אִיּוֹב אֶת-פִּיהוּ, וַיְקַלֵּל, אֶת-יוֹמוֹ. וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר וכו' "
הוא עדיין לא מטיח דברים כלפי מעלה הוא רק מקלל וצועק.
בתגובה חברים ואומרים לו: "אחי, חקרנו את העניין לעומק, אנחנו יודעים שהאמת היא שה' לא סתם מביא ייסורים, ה' הוא צדיק תפשפש במעשיך ותחזור בתשובה!"
איוב כועס, הוא לא מקבל את הדברים, ובתגובה מבטא עוד יותר כעס אבל חברים ממשיכים באותה הדרך: "עַד-אָן, תְּמַלֶּל-אֵלֶּה; וְרוּחַ כַּבִּיר, אִמְרֵי-פִיךָ. הַאֵל, יְעַוֵּת מִשְׁפָּט?! וכו'".
איוב לא מקבל את הדברים וכועס עוד יותר אבל החבר השלישי ממשיך באותה הדרך: " וְאוּלָם–מִי-יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר; וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ. וְיַגֶּד-לְךָ, תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה וכו' "
בקיצור הם אומרים לו: "איוב, הכל טוב ויפה אבל ה' הוא צדיק אתה לא יכול לומר שהוא לא עשה איתך צדק ואם הוא היה יכול לדבר הוא היה מ-ס-ב-י-ר לך את הדברים שתבין אותם בשכל."
ואז איוב כועס מאד ואומר להם דברים קשים וביניהם: "ועמכם תמות חכמה" ומסביר הרלב"ג: "ותעדר לפי שאתם מכחישים את המוחש".
בקיצור הוא אומר להם: "אתה מבלבלים את המח עם התובנות שלכם ואם זו נקראת חכמה אז החכמה מתה!!"
ועוד הוא אומר: "אין בעיה, אני מוכן שתהיו במקומי ואני אתן לכם את הדרשות הללו נראה מה תאמרו אז!!!??"
והם בתגובה באים אליו בטענות: "מה אתה מחשיב אותנו טמאים ומרוחקים כבהמות כי אנו לא מסכימים איתך??! תבין מה אנחנו אומרים לך!"
והוויכוח ממשיך וממשיך עד שבסוף איוב כבר לא יכול יותר ומביע את צערו וכעסו בעוצמה כה רבה עד שהוא מגיע למצב שהוא מטיח דברים כלפי מעלה עד כדי כך שהוא אף אומר לה': "אני תובע אותך לדין!!!"
בסופו של דבר החברים רואים שאין להם מה לומר עוד, איוב לא מקבל את דבריהם והם מקבלים את ההיפך ואז הם משתתקים.
מי שיתבונן בפסוקים יראה שהחברים נתנו לאיוב שלל עצות והסברים שיכלים מדוע ה' צדיק וכו' אבל לא ראינו בשום מקום שהם הביעו כלפיו אמפטיה, רחמים, הזדהו במשהו עם איוב או שהשתתפו בצערו.
ואז, מתחיל לדבר גבר צעיר יותר בשם אליהוא. הוא אומר שהוא כועס על החברים, שטוענים שהם חבריו של איוב אבל אין להם שום דבר להציע מלבד הטפות. אליהוא מנסה לדבר אל לבו של איוב, ואומר שנפשו כואבת לראות את הסבל הגשמי, הרגשי והרוחני של איוב.
רק לאחר שהוא מזדהה איתו ובוכה איתו ביחד (ובעצם מכיל את הכאב שלו) אליהוא מוסיף ואומר לו שהוא מסכים איתו שה' אכן לפעמים נראה אכזרי אבל באמת, במציאות, זה רק משום שאנחנו כל כך קטנים בהשוואה אליו. במציאות זה הכל טוב למרות שלפעמים אנו לא מרגישים את זה.
ואז מיד ה' עצמו פונה אל איוב ישירות, מתוך הסערה.
הקב"ה לא נותן לאיוב תשובות, הוא רק שואל אותו כמה שאלות. שאלות אלו גורמות לאיוב להבין מעצמו, בלי יטיפו לו: שה' מנהל את העולם, ושהדרישות שלנו שהוא יסביר את עצמו, הן כמו תמיהותיו של תינוק על החלטות המבוגרים.
איוב מתרגש מאד כשה' מתגלה, ומבטיח להפסיק לתהות על הנהגת הא-ל ולקבל את רצונו. ואז קורה משהו מאוד מעניין…
ה' פונה לאחד משלושת החברים, שהגנו על ה' מפני איוב ואומר לו: "חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מב,ז).
האמירה הזאת נשמעת מוזרה מאוד, בפרט שמבחינה שכלית שלושת חבריו של איוב צדקו כי לה' תמיד יש סיבה טובה לכל דבר שהוא עושה והוא עושה את הטוב ביותר שיכול להיות בשביל הבן אדם, אפילו אם אנחנו לא מבינים ומרגישים זאת!
הבעיה הייתה שהחברים התנהגו באכזריות, אך-זר, זרות חוסר הזדהות עם הכאב. הם מנעו מאיוב את הדבר שהאדם הסובל הכי צריך לקבל מחבריו, נשיאה משותפת בעול בכאב, כלומר, הזדהות רגשית ודאגה. אליהוא נתן זאת לאיוב, הקל מעליו את משא הכאב ואז היה מקום לכך שה' יכנס ויתערב ויעזור לאליהוא להסביר את הדברים לאיוב.
כך מסביר רש"י את הדברים: איוב פרק מב פסוק ז: "ואם הוסיף לדבר מפני קושי יסורין אשר כבדו וחזקו עליו דבר אבל אתם פשעתם על אשר הרשעתם אותו לאמר (איוב ד) הלא יראתך כסלתך והתחזקתם אותו בחזקת רשע ולבסוף הייתם משותקים ומנוצחים לפניו והיה לכם לנחמו כאשר עשה אליהוא ולא די לאיוב בצרתו ויסוריו כי גם הוספתם על חטאתיכם פשע להקניטו:"
כלומר, רש"י אומר שה' אומר להם: "לא מספיק כל יסורי איוב שהוא קיבל אתם עוד הוספתם וציערתם אותו עוד יותר ואתם החלטתם בליבכם שהוא חוטא וגרמתם לו באמת להיות חוטא וגם בסוף נסתם לכם הפה והייתם צריכים לנחם אותו כפי שעשה אליהוא!"
ועוד דברים נפלאים אומר המלבי"ם על איוב פרק מב פסוק ז – חלק באור הענין:
"חרה אפי בך – כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, כי איוב דבר דברי חטא בפיו אבל בלבו דבר נכונה כי לבו היה שלם עם ה', והריעים היו להפך, שבפיהם התווכחו בעד ה', אבל לבם לא היה מסכים אל פיהם כמ"ש להם איוב, הכהתל באנוש תהתלו בו וכו' הלא שאתו תבעת אתכם, שהוכיחם ע"ז שדברו דברים מה שהם עצמם לא חשבו כן בלבם, ועיקר הדבור אל ה' הוא דבור הלב לא דבור החיצוני של פה, ובדבור זה לא דברתם אלי נכונה כאיוב:"
וה' רצה להענישם ואמר להם שהם צריכים להביא קורבנות ורק אם איוב יתפלל עליהם הוא יסלח להם.
ורק בסוף אנו רואים ש: וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל-אֶחָיו וְכָל-אַחְיֹתָיו וְכָל-יֹדְעָיו לְפָנִים, וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ, וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ, עַל כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-הֵבִיא יְהוָה עָלָיו;"
מכאן אנו לומדים שעד אז כל מכיריו ומיודעיו לא ניחמו אותו ולא השתתפו בצערו אלא רק אחרי שהתברר כל הסיפור הזה. כנראה שהשגיאה הזו הייתה רווחת מאד בזמנו של איוב (זמן משה רבינו) ולכן נכתב הספר הזה על ידי משה רבינו בזמנו והוא השאירו גם לדורות.
אם נתבונן בדברים נראה משהו מדהים
נניח שיש אדם שמרגיש כעס על ה' או אכזבה מה' או חוסר אמון כלפי ה'. הוא מחליט לא להביע את רגשותיו והוא שותק או שהוא מתחיל לדבר דיבורי אמונה שהוא לא מאמין בהם באמת. ה' לא אוהב את זה כי ה' יודע בדיוק מה האדם מרגיש והאדם כאילו דובר שקרים לפניו ולאחר זמן הרגשות המודחקים הללו נכנסים למגירה פנימית בלב שגורמת לאדם להתנתק מה' וגם לחטוא בכל מיני עבירות או הרגלים שהוא לא מבין למה הוא לא מצליח להתגבר עליהם ולשנות אותם.
אבל אם אותו אדם מרגיש כעס או שנאה וכדומה כלפי ה' והוא משתף את ה' ברגשותיו (בהתבודדות או תפילה) או לומר את זה לחבר אמיתי שיודע להקשיב בלי לשפוט והוא מבקש עזרה. ה' אוהב את זה, כי הרי גם ככה הוא יודע מה האדם מרגיש אז מה יש להסתיר?!…
ה' רוצה בזה ורק אחרי שאדם מתנקה מרגשותיו לחלוטין על ידי הבעתם בדיבורים (או בשירה או בצעקות או ריקוד או שאגות – מה שיוצא מבורך) יכולות התובנות השכליות על טוב ה' וכו' להיכנס ולהתקבל בתוך ליבו של האדם כפי שדיברנו במפורט בפוסט הזה – שבזמן שאדם צורח מכאב אי אפשר לדבר איתו על כלום וזה בדיוק כמו אבל שמתו מוטל לפניו ואסור לומר לו שום דיבורים, לא דיבורי אמונה ולא שום דבר אחר אלא ממתינים איתו עד שיפוג צערו ואחרי שהוא יתחיל לדבר מעצמו ויירגע אז אפשר לנסות להכניס בו דיבורי אמונה.
כאשר אדם פועל ככה אט אט הוא מתחיל להרגיש את הרגשות שלו בעוצמה ובבהירות והיחסים עם ה' מתחילים להיות כמו שהם אמורים להיות- דינאמיים, אמיתיים, חיים, נושמים. יש עליות ויש ירידות אבל יש בעיקר קשר אמיתי, זה קשר של הלב – זה הלב שה' רוצה מאיתנו.
אגב- נקודה מעניינת היא, שכל עוד ה"חברים" של איוב לא הגיעו אליו הוא היה עדיין מחזיק בתומתו, היה לו קשה וכואב מאד אבל הוא לא הטיח דברים כלפי מעלה ואפילו הפוך הוא עוד הוכיח את אשתו – הם (בתחילה בשתיקתם הרועמת והמאשימה (במשך 7 ימים) ואחר כך בדיבוריהם שהעידו על אטימות ליבם) אלו ה"חברים" שגרמו לאיוב לרדת מטה, בלעדיהם איוב היה מחזיק בתומתו כפי שה' העיד עליו!
בפוסט הבא נדבר על מה זה אומר למעשה וכיצד מדברים בצורה שאינה נחשבת הטחת דברים כלפי מעלה אלא שיתוף שם שמיים בצער שעליו נאמר שמכפילים לאדם את השפע שיורד אליו מהקב"ה בכל המישורים.