דיברתי עם בחור מתוק שהגיע אלי לשיחות העצמה והבננו ביחד שיהיה לו מאד כיף והרבה מוטיבציה לפעול בעולם אם הוא יציב לעצמו גבולות סבירים ונעימים בתנאי שהוא יפדבק לעצמו אחר כך ויסכים ליהנות עמוקות ללא מחסומים מהרגשת הערך

העצמי, הרגשת ה"אני גבר אמיתי" שתגיע באופן טבעי והבננו יחד שזה גם יגרום לו להתמיד בגבולות שלו ויצור אצלו תהליך נפלא של בנייה.

אבל מיד הוא קפץ ואמר לי: "אבל זו גאווה!! אני לא רוצה להיות גאוותן!"

לא אפרט את תהליך התמיכה הפנימי שעברנו יחד אלא רק את מסקנותיו ואת ההבנה התורנית שהיא מאד חשובה.

אנשים מאד מתבלבלים כאשר זה מגיע לסוגיית ה"כבוד-ערך-עצמי- גאווה" ומקורות תורניים שונים מתערבבים להם וזה אחד הדברים העמוקים שממש הורסים את צורת האדם הבסיסית מהיסוד.

אז בואו נעשה סדר, דבר ראשון, הסבא מקלם אומר ואין על כך שום חולק בכל ספרי המוסר, התנ"ך הגמרא, ראשונים ואחרונים: שאין אדם שיכול לחיות בלי הרגשת ערך, כבוד פנימי אמיתי, לו יצוייר שיקחו לאדם את כל כבודו הוא ימות מיידית.

כלומר, ערך עצמי הוא יסוד החיים, אי אפשר לחיות בלי ערך עצמי. כבוד אמתי.

אז מה זו גאווה…? זה ערך עצמי מזוייף. אני מרגיש ערך כאשר באמת אין ערך. מתי זה קורה? כאשר אני משפיל אחרים במחשבתי מכל סיבה היא.

במקום שאני אייצר ערך אמתי מהתגברויות על קשיים אני מייצר ערך מזוייף מכך שאני מקטין אחרים ואז אני נשאר "מעליהם" (בדימיון שלי).

זה נקרא "מתכבד בקלון חבירו" על זה נאמר במשנה "כל הרודף אחר הכבוד (המזוייף) הכבוד (האמיתי) בורח ממנו וכל הבורח מהכבוד (המזוייף) הכבוד (האמיתי) רודף אחריו באופן אוטומאטי כי הוא יהיה חייב לייצר ערך פנימי אמיתי (על ידי התגברויות) אחרת הוא ימות.

אמנם מהכרת ערך עצמו יכולים אכן להגיע לגאווה (שהרי יש לו "השיגים" וזה לכאורה צידוק שיקרי לזלזל) אבל מעט התבוננות והעמקה והרבה ערך עצמי אמיתי (שנוצר מהתגברויות על קשיים) יחסנו כל אחד מהגאווה (שהיא בעצם הרגשת ערך מדומיינת, מזוייפת ולא אמיתית) וייצרו אדם מאושר, בעל הרגשת ערך עצמי עמוקה שרואה את העולם מתוך הכרה ברורה ונקייה ומרגיש הכרת טובה וחיבור מלא לקב"ה.

אבל האלטרנטיבה שרבים כל כך בוחרים בה בטעות היא "אי הסכמה להרגיש ערך עצמי בטענה שזה לא בסדר" והם מצמידים לזה בטעות את המושג "גאווה".

והם שוכחים שאדם שלא מכיר בערך עצמו מוכרח, בעל כורחו, לזייף ערך על ידי הקטנת אחרים אחרת הוא ימות!

כלומר, מי שלא מסכים להרגיש ערך עצמי על ההתגברויות שלו על הדברים הטובים שהוא עשה ועושה ורוצה, מי שלא מחמיא לעצמו מכל הלב יהיה חייב בעל כורחו לייצר גאווה.

כאשר אדם מסתובב עם גאווה בלב, עם ערך עצמי מזוייף, הוא מאד סובל גם אם הוא מודע לסבל שלו רק לפעמים.

הוא הרי מרגיש בתוך תוכו שאין לו ערך באמת וכל אחד שיזרוק לו מילה או כל סיטואציה שעלולה להחוות בצורה פוגעת תציף לו את הרגשת חוסר הערך הפנימית שלו, זה כאב עצום, זה יוצר אומללות, מציף כעסים, התפרצויות זעם, או שגורם לבליעת כעסים ויצירת אדם מודחק וקצת "מעוך", זה גורם להמון עבירות ותכלס, זה פשוט לא משתלם…

יותר פשוט להסכים להרגיש ערך עצמי, להציב לעצמך גבולות נכונים וסבירים ולעורר את הרגשת הערך העצמי הטבעי כאשר עמדת בהם, ליהנות מהם, לנשום עמוק ולהרגיש בסדר סוף סוף.

ואז לא צריך לכעוס, כי אין על מה…, לא עושים עבירות כי לא בא…, לא נפגעים כי אין ממה… כל כך פשוט לומר ולהבין אבל, אכן, זו דרך להגיע לשם.

לסיכום,

ערך עצמי הוא סם החיים,סם האושר – השאלה היא האם נזייף אותו או נרוויח אותו ביושר!

למי אתם מחכים?