מאחר וקיבלתי בקשות לאמת את דברי על חשיבות הערך העצמי שכתבתי בפוסט הזה ממקורות תורניים. כתבתי את הפוסט הזה על מנת לעזור לאנשים להפנים ולהכיר את חשיבות הדברים.
דבר ראשון נפתח במשנה מפורשת והלכה פסוקה ("משנה סנהדרין פרק ד´ משנה ה):
"חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם."
כלומר, כל אדם חייב לומר לעצמו כל הזמן שבשבילו הקב"ה ברא את העולם כולו ולחזק ולגדל את הידיעה הזו שהוא חשוב מאד מאד ולכן הקב"ה טרח וברא בשבילו עולם מלא.
(מי שיתבונן בזה יגלה שאכן כל אחד חווה את העולם בצורה שונה לחלוטין ולכל אחד הקב"ה ממש ברא עולם שלם שונה לחלוטין מהעולם של זולתו וייחודי רק לו ועיקר התיקון שלו הוא לתקן את עולמו הפנימי שלו)
ספר שערי העבודה לרבי יונה מגירונדי:
" הפתח הראשון הוא, שידע האיש העובד ערך עצמו, ומכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדלותם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתברך וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא… ויצא לו מזה כי כאשר תעלה בליבו תאוה ויעלה בליבו גאווה לעשות דבר שאינו הגון יבוש מעצמו וכו'.."
כלומר, במפורש אומר רבינו יונה שאדם צריך להשתדל ולהתחזק ולעשות עם עצמו עבודה לדעת ולהכיר את ערך עצמו והוא מוסיף ואומר שזה מה שיגן עליו מפני הגאווה.
רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק עמוד קנ"ד):
"כשם שהאדם צריך להאמין בקב"ה, כך הוא צריך להאמין בעצמו".
הרב שלמה וולבה, זקן המשגיחים ומורה הדרך בעבודת הנפש לכל בחורי הישיבות באשר הם בעלי שור, עמוד קס"ט, מצטט מהמשגיח המפורסם הגאון הצדיק רבי ירוחם ממיר:
"אוי לו לאדם שאינו מכיר את ליקויי נפשו, אבל אוי ואבוי [כלומר, הרבה יותר גרוע] לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי הן אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר"! ובהמשך בעמוד קס"ח: "התחלת כל עבודה פרטית, היא דווקא חווית רוממות האדם. מי שלא עמד מעולם על רוממות האדם מיצירתו וכל עסקו עם עצמו הוא רק להרחיב את ידיעותיו על הרע שבו ולייסר עצמו על זה יותר ויותר ישקע בייאוש ובסוף ישלים עם הרע מאפס תקווה לתקנו… כל אדם חייב לדעת שיש לו חשיבות, לא חשיבות מדומה שהוא 'מחשיב עצמו בעצמו' כפי שהמסילת ישרים מגדיר את הגאווה (בפרק י"א) אלא חשיבות בעלת משמעות עמוקה ואף מזעזעת כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם אומר רש"י כלומר, חשוב אני [כעולם מלא]… !"
כלומר, למדנו מפורשות כי הגאווה היא ערך עצמי מזוייף והכבוד האמיתי והערך העצמי הם מיסודות צורת האדם ותחילת העבודה שלו עם עצמו לחיים מאושרים.
ורבי אהרון קוטלר זצוק"ל, מגדולי הדור הקודם וממנהיגי יהדות ארה"ב, בספרו משנת רבי אהרון חלק א' עמוד קנ"א:
"ובאמת כל עצמותו של האדם ומדרגתו בעצם היא לפי הכרתו בערכו. ואמרו חז"ל 'האוכל בשוק פסול לעדות' וכן נפסק ברמב"ם שבזויים פסולים לעדות… [ולמה?]…דכיוון דהינו בזוי ב[פני]עצמו אי אפשר להאמינו ב'לא תענה ברעך עד שקר' כי העיקר בנאמנות הוא ההרגש של 'איך אעשה דבר מגונה' שיש לו ולכן, כיוון שמזלזל בעצמו, אי אפשר לסמוך עליו, דעלול גם כן לשקר בעדותו, שהרי אינו חושש על עצמו מה שיהא עימו".
ועוד בהמשך: " כתוב בתורה, 'כי עם קדוש אתה וגו' ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וגו' ועוד 'בנים למקום[לקב"ה]', 'חביב אדם שנברא בצלם, חביבים ישראל שנקראו בנים למקום' עם קדוש ועם סגולה ומכל מקום בדרך כלל אין האדם מכיר את חשיבותו הנוראה הזאת, והוא מכיר את עצמו אך מצד הפחיתות שבו כי קרוב הוא לזה מצד חומרו והרגלו מקטנותו וממילא הוא פחות ונבזה בעיני עצמו, ועל ידי כך הוא באמת הולך ומתקטן, וכדוגמת העשיר שאינו יודע בעושרו [שהוא עשיר] וממילא אינו משתמש בו [בעושרו] והרי הוא באמת כעני לכל דבר. וחייב אדם להתבונן ולהכיר החשיבות הגדולה שיש בו בעצמותו ובכח שמתהווה בו בפועל עם הכרתו בחשיבות זו וכל כמה שמרבה בהכרה זו כן מתרבית וגדלה בו חשיבותו וזהו גורם ועיקרי לתיקון המעשים יותר מכל"
והוא מסיים את המאמר הארוך שלו כך: "והרי לנו עד היכן הדברים מגיעים, שאם אדם אינו מכיר בערכו ומקטין את עצמו הרי גורם בזה הפסד גדול לכל עייני רוחניותו!"
מה למדנו מדברי רבי אהרון:
- לא רק שאין סתירה בין ערך עצמי לגאווה אלא עומק המדרגה של האדם ("המדרגה בעצם") נמדדת לפי היכולת שלו וההתרגלות שלו להכיר בערך עצמו!
- בזויים פסולים לעדות – אנשים שמרגישים שהם בזויים ולא חשובים ולא בעלי ערך הם פסולים הלכתית לעדות כי מי בזוי בפני עצמו ולא מכיר בערך של עצמו ישקר בקלות.
- העיקר בנאמנות בבית דין [וגם בחיים] זה הרגש החזק והקבוע של האדם שהוא בעל ערך ולכן לא מתאים לו להתלכלך בדברים מגונים.
- הגורם העיקרי לתיקון כל המעשים, להיות צדיק אמיתי, מאושר, שמח ודלוק זה העבודה הקדושה הזו של "להתבונן ולהכיר החשיבות הגדולה שיש בו בעצמותו".