ארכיון פוסטים מאת: KnafaymCenter

מה לעשות – כשלא יודעים מה לעשות?

הרבה פעמים כשאנו מהססים ולא יודעים מה לעשות אנחנו פשוט לא עושים כלום. חוששים לטעות בבחירה ואז אומרים "שב ואל תעשה עדיף" ואז אנחנו מדמיינים שאנחנו לא עושים טעות ואולי גם אי העשייה זו טעות אבל לפחות זה משהו פאסיבי. הבעיה היא שיש תחומים בהם ה"שב ואל תעשה" נהפך להיות משהו תמידי ואז הוא לא עדיף בכלל.

ספק = גימטריא עמלק וכשיש ספק העמלק נכנס ונותן לנו חבל תלייה ארוך – הכל או כלום. או שזה ברור ואתה יודע בדיוק מה לעשות או שאל תעשה כלום…

יש מקום פנימי שמרגיש לנו שאם זה לא ברור, לא ודאי, אז עדיף כלום וההרגשה הזו שהיצר מעורר בנו היא שיקרית ואז אנו מפסידים את החיים.

ההרגשה הזו היא הרגשה "טבעית" של כל ילד, שהיצר הרע עד גיל 13 דואג להטמיע טוב טוב בתת הכרתנו בשביל שהוא יוכל להפעיל אותה בהמשך החיים וכשיש מצבים של חוסר וודאות, נוצר היסוס ואז הוא מפעיל את השקר.

מפחדים לטעות, מפחדים לקחת אחריות, מפחדים להיות אשמים, מפחדים להרגיש אשמה.

מה עושים כאשר אין לנו עצה שלמה וברורה כיצד לפעול בעולם?

רבי נתן קורא לזה "חלוקת העצה"- יש לנו ספק ואין לנו עצה שלמה, ברורה, מה לעשות.

ספר ליקוטי הלכות או"ח – הלכות ראש חדש הלכה ו: "שֶׁכְּשֶׁרוֹאִין שֶׁקָּשֶׁה לְהַשִּיג הָעֵצָה הַשְּׁלֵמָה צְרִיכִין לְהִתְנַהֵג לְפִי חֲלֻקַּת הָעֵצָה עַל כָּל פָּנִים. בְּאֹפֶן שֶׁעַל כָּל פָּנִים יִהְיֶה נִשְׁאָר לוֹ מַחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה וְלֹא יִהְיֶה נֶאֱבַד לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. שֶׁלֹּא יֹאמַר שֶׁיֵּלֵךְ וְיִתְהַנֶּה וְכוּ' רַחֲמָנָא לִצְלָן. רַק יִשְׁתַּדֵּל שֶׁעַל כָּל פָּנִים יִשָּׁאֵר מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר וְכוּ'. הַיְנוּ כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו כְּמוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ כָּרָאוּי. וְכָל מַה שֶּׁחוֹשֵׁב עֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת אֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ כָּרָאוּי וּמֵחֲמַת זֶה עֲצָתוֹ חֲלוּקָה תָּמִיד. אֲזַי כָּל עֲצָתוֹ הָעִקָּרִיִּית שֶׁיִּסְמֹךְ עַל כֹּחַ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ שֶׁיֵּלֵךְ יִמְצָא בּוֹ ה' יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל. וּלְעֵת עַתָּה יִתְנַהֵג כְּפִי חֲלֻקַּת הָעֵצָה."

כאשר אדם כל הזמן לא עושה כלום במקום פשוט לעשות משהו, לבחור וזהו – "וְלֹא יִהְיֶה נֶאֱבַד לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם" הוא נאבד לגמרי. אתה מפחד מטעות? לא לעשות כלום זו הטעות הגדולה ביותר.

העולם הזה הוא לא עולם של שלימות, העולם הזה הוא חדר כושר מלא אתגרים שמפתחים את השרירים ואת הגוף הרוחני שלנו כל הזמן. חלק מהאתגרים זה לפתח את היכולת להחליט ולפעול עם הנתונים שה' חשף בפניך ולא יותר. "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" אומרים חז"ל וכל אחד מאיתנו הוא הדיין והשופט והפוסק של חייו.

פעמים רבות אדם רוצה משהו, נגיד לבחור מקום מגורים, והוא לא מוצא מקום שיש בו את כל הדברים שהוא רוצה ואז הוא שוקע באי עשייה, כל הזמן הוא בסוג של היסוס ואז הוא עלול גם לשקוע בייאוש והוא מוותר על הרבה מאד טוב שהיה יכול להיות לו. אם זה לא הכל אז אני לא יכול…

אבל ה' רוצה שהוא יבחר על פי מה שעיניו רואות, ה' רוצה שהוא יפעל ויתפתח מהאתגר הזה.

ושידע- אתה תעשה כרגע מה שאתה מבין ותדע שה' נמצא איתך במה שבחרת כי עשית. ואפילו אם גילית שטעית עכשיו הניסיון שלך, האתגר שלך, הוא לחזק את שריר האמונה ולהפנים שהקב"ה בכוונה לא חשף בפניך מספיק פרטים על מנת שתלך בדרך הזו ה"שגויה" לכאורה והמכוונת משמיים במדויק באמת.

נמצא אם כן, שהטעות היחידה שאתה באמת יכול לעשות היא – לא לעשות!!!
כי אם תעשה אתה לא יכול באמת לטעות כי ה' הרי מסתיר מפניך את העצה השלימה ולא יבוא אליך בטענות ולכן אתה לא תטעה באמת בשום דרך שתבחר ולא תהיה אשם.

אבל באמת כתוב ש"שב ואל תעשה עדיף" לא?!

זה נכון שאכן יש מצבים שבהם אומרים "שב ואל תעשה עדיף".

בעיקר זה נאמר כאשר יש חשש של עבירה במעשה שאנו רוצים לעשות וספק אם תהיה תועלת ולכן עדיף שלא לעשות ולהימנע אבל אם שני הצדדים שווים מהבחינה הזו זה כבר לא בגדר הזה.

ובספר הנהגות צדיקים, מרבי יעקב מלובלין, סדר היום כותב: "ישוב הדעת ומתינות קודם כל דבר הן בדבור והן במעשה כמאחז"ל מרבה ישיבה מרבה חכמה, ובמאחז"ל מתון מאתן, והכל לפי זמן או יום או שעה או רגע, וזה כלל גדול שב ואל תעשה עדיף וזה עמוד ויסוד גדול".

מכאן אנו רואים שמה שאומרים "שב ואל תעשה עדיף" בחיי היום יום הכוונה שצריך להחליט במתינות וביישוב הדעת אבל לא להימנע מהחלטה.

ובנוסף, מתי אומרים שב ואל תעשה עדיף ומתי אומרים שזה ממש לא עדיף זה נתון לשיקול דעת וכבר אמר רבי יוחנן על רבי זכריה שאמר "שב ואל תעשה עדיף" ולא הרג את הרשע שהטיל מום בקדשים ונתן לו לחזור לקיסר להלשין על ישראל: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."

אחד המצבים בהם ברור במאה אחוז ש"שב ואל תעשה" הוא ממש לא עדיף הוא במקרה שזה קורה תמיד. כפי שאומר רבי נתן: "וּמֵחֲמַת זֶה עֲצָתוֹ חֲלוּקָה תָּמִיד."כאשר בנושא מסויים אתה תקוע ולא יודע להחליט תקופה ארוכה ואין כאן עניין לחכות לנתונים חדשים. בנוסף, כאשר ביחד עם זה אתה מזהה שאתה חושש לפעול בעיקר בגלל שאתה מפחד לטעות זה עוד סימן ששב ואל תעשה אינו עדיף ואתה צריך פשוט לבחור ולדעת שה' איתך ושה' רוצה שתבחר לפי ראות עיניך ושהוא יהיה איתך בצורה הזו.

לעוד פוסט מדהים בנושא ההיסוס-ספק הקליקו כאן

מי שרוצה לשמוע את השיחה השלימה עליה מתבסס פוסט זה:

אין לי כח לייסורים- רק רוצה להיות מאושר

המקרה: "אדם מקבל ייסורים" כל ייסורים, אפילו עיקום אף שמצער אותו.

התפיסה הגויית-מערבית: "רגע יש לי ייסורים? אז אני מסכן, שמישהו יפתור לי את זה… אין פיתרון? ניסיתי "הכל"? טוב, אז יש לי פטור… עכשיו אני מסכן אמיתי עם פטור לכל החיים.", " אני מבועס… אין לי כח לכלום… לא בא לי כלום… נמאס כבר מהחיים האלו…"

מכאן הדרך לדיכאונות ולהתאבדויות הכל כך רבות שלהם ברורה.

התפיסה היהודית: " יש לי ייסורים? אוקי, זו הזמנה לגדילה, מה', בא נסכים להודות בכאב, להמתין בתוך זה אבל מתוך מקום של נתינה. זו הזדמנות להיות בתוך חושך בלי להתבלבל וליפול לייאוש, אני ממתין ומנסה להתרגל לחושך, לראות מה קורה פה עכשיו כשאני בתוך החושך, להיות בנתינה מול עצמי, לזכור שהכל עובר, לחבק ולהמתין ולא לברוח למסכנות או לכעס של ייאוש או להדחקות ולנסות לשמח את עצמי בעצם זה שיש לי ייסורים וזה אומר שאני הולך לגדול."

להיות שמח בייסורים? למה?

כי אני מבין שזה יגדל אותי, כי אני מבין שככל שאוכל להיות בתוך יותר חושך מבלי ליפול לעצבות כך יוכל להיכנס אלי יותר אור?

זה לא אומר שיש עלי "קפידות", ש"סוגרים איתי חשבון משמיים", ש"עין הרע" פוגעת בי – זו בסך הכל הזמנה לגדילה, הזדמנות שאם תבחר להיות בנתינה תגדל ממנה.

כי אני מבין שכל מי שהוא אדם מוצלח או גדול זה אדם שהסכים להיכשל עשרות פעמים לפני שהוא הצליח ולהיכשל זה אומר לשרות בתוך חושך וולדעת שזה זמני וזה יגדל אותך ורק להמתין עד שתמשיך הלאה.

האם ידעת כי 8 מתוך 10 מיליונרים חוו קריסה כלכלית טוטאלית וחזרו לעצמם?

האם אתה מוכן ללמוד לתת בשביל להגיע לטוב ולאושר או שאתה "מחכה" שזה יגיע אליך?

אדם לעמל יולד – אדם נולד בשביל ללמוד לתת יותר, עמל של נתינה, עמל שיש בו סיפוק, שרק בו טמון האושר. לא עמל של כוחנות ודחיקת שעה במאמץ גדול אלא עמל של בחירה בנתינה.

להיות בנתינה מול עצמך, להרגיל את עצמך לעשות כושר, לרקוד, לצחוק, להצחיק.

להיות מסכן או לרחם על הכאב?

הרי אם אני מרחם על הכאב שלי, על עצמי אני נהיה מסכן לא?

להיות מסכן זה שאתה כולך מסכן, מעוך, חסר ערך, אפס, כל כולך.

לרחם על כאב זה משהו נקודתי, זמני, זו השתתפות בצער, זו הכרה בצער, בקושי, אבל מתוך מבט כללי של "החיים סבבה לגמרי אחי!", זה לא מתוך מקום שצובע את הכל בשחור ואז אני הולך כל היום עצוב.

האם כשאני מרגיש חסר אונים אני אומר לעצמי שאני אדם חסר אונים? זו מסכנות, זה לא אמיתי.

למסור דין לשמיים או לבטוח בה' ?

בגמרא במסכת בבא קמא (דף צג.), אמר רב חנן, המוסר דין על חבירו, הוא נענש תחילה, שנאמר, "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך", ונאמר, "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
כלומר, מסבירה הגמרא ששרה אמנו גרמה כביכול לעצמה, שנסתלקה מן העולם לפני אברהם, מפני שמסרה את דינו לשמים וזה למרות שהיא הייתה צודקת כי ראינו שה' נגלה לאברהם ואמר לו שפסק דינו הוא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה!" אבל מכיוון שהיא מסרה את הדין לשמיים גם התיק שלה נפתח ונגזר עליה מה שנגזר.

ואני שואל שתי שאלות:

  1. וכי ה' לא מנהל את העולם? וכי ה' לא דן דין אמת? וכי ה' צריך "שימסרו" לו את "תיק התביעה"…? הרי ה' מנהל את הכל והוא הדיין והוא השופט והוא הכל???
  2. למה פותחים את התיק של המוסר דין גם אם הוא צודק? מה הצדק בכך? מה ההיגיון?

כדי להבין את זה צריכים אנו להעמיק מעט בהנהגת ה' את הבריאה וגם להבין מה זו מסירת דין בעצם

זה פשוט וברור שה' הוא משגיח על כל הבריאה וכל מעשה ומחשבה ודיבור גלוי וידוע ומושגח לפניו ומטרת ה' בבריאה היא להעניק לנו שפע עצום ללא גבול וגם אם אנחנו חוטאים זה כואב לו מאד כי זה ימנע ממנו להיטיב איתנו ולכן הוא מגלגל עם החוטא בכל כך הרבה צורות על מנת שהוא יוכל להחזיר אותו בתשובה וחלק מהגילגולים זה גם לתת לו "מכות" בשביל להעיר אותו ולנער אותו שיבדוק את עצמו וזה וודאי שה' אוהב אותך ואם מישהו פגע בך זה אכפת לה' וזה כואב לו ובוודאי שה' כבר התחיל לעשות פעולת שיעוררו את ליבו לשוב בתשובה גם מולך וגם מולו וה' מגן ושומר עליך כל הזמן.

ולכן אדם שעושה פעולה של "מסירת הדין", של תביעה לנהוג במידת הדין עכשיו, הוא בעצם לא בוטח בה' וגם מונע מה' לנהוג עם חבירו במידה שבה ה' רוצה לנהוג – מידת הרחמים. להמתין לחוטא, לשלוח לו רמזים וגם לתת לו לפעמים קצת מכות בשביל "להעיר" אותו עד שישוב מעצמו לפי כח הבחירה שניתן לו (ולפעמים אין לאדם יכולת לבקש מחילה ממי שהוא חטא כנגדו, זה מעל ליכולות שלו, והצער שנגרם לנפגע סובב במלואו על ידי ה' לתיקון נפשו) אבל באופן כללי רצון ה' הוא להיטיב עם כל ברואיו וכמה שה' מצטער בכך שחברך מצער אותך והוא אוהב אותך הוא גם אוהב את חברך ומצטער על התנהגותו כי שניכם בנים של ה' וה' רואה הכל ואדם שבוטח בה' שיעשה את הדין ומוכן להמתין ולסמוך על ה' שלא יקפח אותו ושיגן עליו ולא יוזם מצב שבו הוא "מכריח" את ה' לעשות דין עכשיו יזכה לראות אור ונחת אבל אם הוא לא מוכן הוא בעצם גורם להפעלת מידת הדין בעולם.

בקצרה, למסור דין זה אומר בעצם כך: "אני מבקש מה' להפעיל את מידת הדין ולא להמתין להנהגת ה' הטובה שמסובבת כל דבר בעולם לתיקון כל הנבראים."

למסור דין זה אומר שאני לא מאמין שה' מנהל את העולם ושהוא יפרע מהחוטאים ושהוא מגן עלי ושומר עלי ואכפת לו מאד מצערי ואם אני לא רואה את החוטא נענש מיידית זה בגלל שה' מאפשר את הבחירה והוא פועל בבריאה בצורה עמוקה ויסודית בשביל לתקן ולא בשביל לעזור לי לנקום.

ולכן, במקרה כזה, שאדם לא מוכן להמתין, הוא גורם צער לה' שהרי ה' רוצה יותר ממנו שהחוטא ישוב מחטאו והוא לא נותן אמון בה', לא מוכן להמתין שה' יגלגל עם החוטא והוא בעצם רק רוצה "נקמה! עכשיו!!" (שזו הרגשה טבעית לחלוטין השאלה מה עושים איתה) בלי להתחשב בכך שיש עוד הרבה השלכות לרצונו לנקום וביניהן זה שיש לחוטא הזה גם ילדים ואישה ועוד הרבה נשמות נוספות שתלויות בו שאינן אשמות בכך שהוא חטא כנגדך.

ובעצם אם הנפגע היה מסכים להודות בכך שהוא רק רוצה נקמה והיה משתף את ה' במה שהוא מרגיש (עם מסירת מודעה לפני כן) הוא היה מגלה לאט לאט, שהוא רק רוצה לפצות את עצמו על חוסר הערך והבושה שעולים בו באמצעות הרגשת הנקמה שבאמת לא תתן לו רוויה ולא תוביל אותו לטוב אם הוא יפעל מתוכה.
כל מה שצריך זה פשוט להסכים להרגיש את הכאב של הבושה וחוסר הערך וחוסר האונים שעולים ולבכות את זה לה' מעומק הלב ולהתחנן לה' שירפא את נפשו וישחרר ממנו את חוסר הערך והבושה העמוקה שהוא חווה ולומר לנפשו שרוצה נקמה וכואבת את החוסר האונים שיש דין ויש דיין ושלא תדאג ושה' מעניש את החוטאים ולא יתן לאף אחד לחמוק מעונש ושהיא לא לבד ושלה' אכפת ממנה והוא מגן עליה.

כעת מובן מאד מדוע גם מוסר הדין נענש. ה' כאילו אומר: "אתה לא רוצה להמתין? לא סומך עלי? רוצה דינים מיידית? בסדר, אבל אם אתה מאלץ אותי להפעיל את מידת הדין אז גם אתה תאלץ להיכלל בתוכה ומה שיצא יצא."

כעת גם מובן לנו מדוע יש איסור של "לא תיקום" הרי זה רגש טבעי? והתשובה היא יש לכל אדם בחירה לתת מקום לרגש ולשחרר אותו ואז הוא לא יפעל מתוכו.

למי שאוחז ראש ורוצה עוד העמקה…

יש תנועה בנפש שמי שלא מודע אליה נופל בה. יש מצב שהאדם אכן אינו מוסר דין, אבל מכיוון שהוא נפגע מאד (באופן טבעי) אבל הוא לא משחרר את הכאב שלו הוא מרגיש פגוע לאורך ימים ושנים ומכיוון שהוא לא מכיר את עצמו הוא לא יודע שהוא מחזיק את הכאב ולא מרפה ממנו מתוך מניע נפשי מאד עמוק – הוא רק רוצה נקמה.

במקום, לתת מקום לכאב לצאת החוצה בצרחות ובכיות בהתבודדות ובשיחה עם ה' ועם חבר אמיתי (שיכול להכיל את זה בלי להיבהל…) הוא מחזיק אותו בפנים והרצון הטבעי שלו לנקמה לא נעלם אלא פועל עליו בצורה הפוכה – הוא מחזיק את הכאב וממשיך להיות "פגוע" רק כדי לנקום כי אם הוא יפסיק להיות פגוע בלי שההוא פייס אותו אז הוא יאלץ לוותר על הנקמה…

זה מזעזע לגלות איך אדם יכול לצער את עצמו כל כך במשך שנים ארוכות בלי להיות מודע לכך בכלל, זה כמו לירות במישהו דרך הראש שלך. זה כמו לרסק למישהו את הגולגולת דרך הגולגולת שלך… זה ממש כמו מחבל מתאבד רק בתת מודע.

שתי הבהרות לסיום

1. למי שעדיין מעוניין למסור דין לשמיים.. שידע ש "אסור למסור את דינו לשמים, אלא לאחר שיודיענו שהוא עומד למסור את דינו לשמים. וכך כתב רבינו הר"ן (ראש השנה דף ג:) וכן פסק הרמ"א בשלחן ערוך חושן משפט. (סוף סימן תכב. ועיין חו"מ סימן טו ס"ג, ובב"י ובברכי יוסף שם).

2. במקרה של שרה, היא ידעה את כל הנ"ל והיא מסרה את נפשה בשביל לעשות דין באופן מיידי כי היא רצתה שהגר ובנה הרשע יעזבו את הבית מיידית ללא כל דיחוי והיא ראתה שאברהם לא מסכים איתה ולא הייתה לה ברירה והיא נאלצה לעשות את זה למרות שהיא ידעה שהיא אולי גם תיפגע.

"מה הייתי עושה בלעדיך??!!", "בלעדי, ה' היה שולח לך מישהו אחר!"

המשפט הזה "מה הייתי עושה בלעדיו/ה?!" נשמע הרבה  ואנשים לא שמים לב שהדיבור הזה מנתק אותם מה' מבלי משים.

כאשר אדם מדבר כך וקל וחומר כשהוא חווה שהוא לא היה "יכול" בלעדי הזולת זה פתח גדול לניתוק מה', חרדות, פחדים ותלות שתרוקן אותו מהאנרגיה והשמחה שלו.

מה קורה לאדם שמתנתק מה' ונדבק במישהו אחר במקומו?

הוא מתחיל לפתח בו תלות, הוא מתחיל לפתח חרדות בקשר אליו, הוא מתחיל לחשבן כל מילה מולו, הוא מתחיל לעבוד אותו, ממש להקריב לו קורבנות נפשיים, הוא מנקז, מרוקן, את האנרגיה שלו ואת הכוחות שלו ובסוף הוא נותר סחוט ושבור או במקרה הגרוע יותר האדם השני מנצל אותו ומשתמש בו ושניהם אפילו לא מודעים לכך.

רבים מאיתנו לא נמצאים במערכת של עבודה זרה כה בוטה אבל חלקנו נופלים בכך פה ושם. זה יכול לקרות בין בני זוג, זה יכול לקרות בין תומך לנתמך, זה יכול לקרות בין אדם למערכת (תלמוד תורה או בית ספר וכדומה)

רוצים סימן לגלות האם אתם נגועים בזה?

  1. שאל את עצמך האם יש מישהו (שהוא לא האישה והילדים) שאתה אומר לעצמך "אם הוא לא היה אני לא יודע מה הייתי עושה!"?
  2. האם יש מישהו בחייך שאתה מנסה לעשות אותו מושלם למרות שהוא לא כזה

פעם שמעתי בשם אחד מגדולי ישראל שבית הקברות מלא בהמון אנשים ש"אי אפשר היה בלעדיהם". אין דבר כזה אי אפשר בלעדי בן אדם – אי אפשר זה רק בלעדי ה'!

תזכור – כשאתה אומר "מה הייתי עושה בלעדיך" אתה מתנתק מהקב"ה כי האמת היא שבלעדיו ה' היה שולח לך מישהו אחר

מצד שני, אמר לי מישהו,זה מבלבל, כי מצד אחד אתה אומר לי שכל הכופר בטובתו של חבירו לבסוף יכפור בטובתו של מקום אבל אם הוא רק שליח של ה' למה אני חייב לו הכרת הטוב הוא סך הכל  "שליח"???

התשובה מונחת בהבנה קצת יותר מעמיקה של הנהגת ה' בבריאה.

כאשר ה' רוצה לשלוח לך ישועה הוא מחפש אדם שבחר לעשות או לרצות לעשות  את הטוב שאתה זקוק לו והוא מזמן אתכם ביחד.

מצד אחד אני מודה לך שבחרת מעצמך לעזור לי ורצית בטובתי אבל מצד שני אני יודע בוודאי שה' זימן את החיבור בינינו ואם אתה לא היית עוזר לי ה' היה מזמן לי מישהו אחר שהיה בוחר לעזור לי.

כלומר, גם ה' וגם האדם בבחירתו עזרו לך אבל זה בעיקר ה'. כי אם ה"שליח" לא היה רוצה/יכול לעזור ה' היה מזמן לי מישהו אחר בוודאי אבל אם ה' לא היה רוצה לעזור לי לא היה עוזר לי כלום…

מסקנה

אין דבר כזה להיות תלוי בבן אדם, כל אדם שהוא, תודה לה' שזימן לי ותודה לשליח שמצד אחד הוא שליח אבל מצד שני הוא בחר בכך מעצמו ויכל גם לא לעזור.

 

שואלת הגמרא איך זה יתכן? וכי "משום נחת רוח דנשים" עושים עבירות?

הגמרא בחגיגה טז עב אומרת דבר מאד תמוה, לכאורה נראה שבשביל לעשות נחת רוח לנשים מותר לעשות דברים שאסורים על פי ההלכה!!

Screenshot 2016-02-11 11.35.09ונסביר בקצרה ממש:

הקדמה: בשבת בבית המקדש אין קורבנות יחיד (לכפרת עוונות או תודה וכו') כי אסור לשחוט אבל ביום טוב מותר להביא אבל לגבי סמיכת הקורבן (לשים את הידיים על הקורבן ולהישען עליו ממש בכח עם הידיים) אומר הפסוק במפורש "אל בני ישראל וסמך" מכאן שרק גברים סומכים ונשים לא סומכות כי הן פטורות מעיקר הדין מהמצווה הזו.

ולסיפור עצמו: מביאה הגמרא מעשה שבו נשים הביאו קורבן ביום טוב אבל רצו לסמוך! והתנאים הקדושים בבית המקדש הכניסו את הקורבן שלהן לעזרת נשים ונתנו להם לסמוך! למה? אומרת הגמרא "כדי לעשות נחת רוח לנשים"…  אבל מיד היא שואלת הגמרא איך זה יתכן? וכי "משום נחת רוח דנשים עושים איסור ועוברים עבירה מפורשת?! "

ועונה הגמרא תשובה מדהימה שנכתבה בשביל ללמד לדורות:

סמיכה חייבים לעשות בכח, לשים ידיים מעל ראש הבהמה ולהישען עליה בכח ואם לא עושים בכח לא יוצאים ידי חובת סמיכה וזה לא נקרא "סמיכה" על פי ההלכה והגמרא אומרת שהתנאים אמרו להן להניח את הידיים אבל לא בכח וכך הם נתנו להן את הדבר הפנימי והעיקרי שהן רצו (להרגיש חלק, להרגיש שוות) אבל מצד שני לא עברו על ההלכה ולא הכשילו אותן באיסור.

זה מזכיר לי סיפור על הרב לאו שליט"א שהזמינו אותו לעשות חתונה אצל אנשים מאד "חשובים" (עשירים עם תארים וכו') ורחוקים מיהדות ואמרו לו שהכלה מתעקשת גם לקדש את החתן בטבעת כי זה לא פייר. והוא אמר להם "אין בעיה!" וכשהתחילה החופה הוא עשה הכל כרגיל ואחרי שהחתן קידש את הכלה אמרו לו "נוו..?" אז הוא סימן להם ביד "כן, כן רגע, עוד שנייה" ואז הוא נתן לחתן לשבור את הכוס ומיד אחר כך הוא אמר ברמקול "תם טקס הנישואין כעת הכלה תיתן לחתן את מתנת הנישואין" ואז הכלה נתנה את הטבעת לחתן וכולם שמחו…

הכלה שמחה כי היא קיבלה מה שהיא רצתה בפנימיות אבל מצד שני הרב לא פגע בתורה ובעצם זכה לקיים את רצון ה' במלואו גם להציב את גבולות ההלכה וגם להתחשב מאד ברגשות כולם.

מכאן אנו רואים כמה חשוב שכל מי שממונה על הציבור ידע לרדת לנפש של הציבור ולתת בו אמון שמה שהאדם שעומד מולך רוצה זה וודאי טוב אפילו אם כרגע זה נראה לי לא טוב ונוגד את ההלכה ואז מהמקום הזה הוא יוכל לגלות מה הרצון הפנימי הטוב של האדם העומד מולו ואת זה הוא וודאי יוכל לתת לו. שהרי הנשים בבית המקדש לא רצו לעבור על התורה וגם הכלה לא רצתה לפגוע בתורה הן רק רצו הכרה, רצו התחשבות ואת זה הם קיבלו מצד אחד ומצד שני שמו להן גם גבול שלא לעבור אותו ולכן הן קיבלו אותו בשמחה כי הן מעצמן גם רוצות את הגבול רק שאם הוא מתנגש עם דברים אחרים הן לא מסוגלות לקבל אותו.

מכאן נלמד גם כיצד להציב גבול- עם התחשבות ברגשות וגמישות היכן שאפשר והדבר אמור לגבי חינוך ילדים ושלום בית וכל מיני יחסים עם אחרים.

וגם אם אין שום אפשרות בפועל להתחשב טכנית אבל רגשית תמיד אפשר להתחשב ולהכיר בכאב של הזולת למרות שצריך להציב לו גבול.

גבול עם התחשבות ולא שתלטנות במסווה של גבול

זה גבול שמתקבל וימשיך גם אחרי שהמחנך עזב את הסביבה מצד שני גבול שהוא לא מתחשב הוא משפיל וגורם למרד והתרחקות.

 

להיות שכיר או עצמאי?

אומר רבי נחמן: "וכן בענין מלומדות, מובא (חיי מוהר"ן סימן תס"ה) שרביז"ל אמר שרצונו שכל אנשי שלומנו לא יהיה אחד מהם מלמד, וכמה פעמים דיבר מזה. גם אמר שטוב לענין פרנסה לדור בעיר גדולה. ואמר בדרך צחות שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום, נמצא שכל אדם יש לו שעה, וכשעוסק במשא ומתן יכול להיות שבאותו השעה שיש לו ירויח ממון הרבה מאחר שאותה השעה היא שלו. על כן יכול להיות שיזמין לו השם יתברך איזה הצלחה גדולה בעסק שלו שהוא עוסק, ויכול להרויח באותה השעה שלו רווח גדול. אבל כשהוא מלמד אזי כשמגיע לו השעה שלו שהוא שעת הצלחה שלו, אזי התלמיד מביא לו פשטידא טובה וכיוצא, עם זהב מעות ראש חודש, ובזה יוצאה ועוברת שעה שלו, שהוא שעת הצלחתו בדבר שטות כזה וכיוצא בו. אבל אדם אחר יכול להרויח בהשעה שלו רווח גדול כנ"ל. וכן אין לך דבר שאין לו מקום, וכשהוא דר בעיר גדולה ששם מצויים עסקים גדולים אזי יכול להזדמן לו איזה דבר גדול שיתעשר בו כי שם הוא מקומו, כי אין לך דבר שאין לו מקום. אבל בעיר קטנה שם יזדמן איזה דבר שבוש ופחות להרויח בו, כי הכל לפי המקום כי אין לך דבר שאין לו מקום. "

רבי נחמן בעצם אומר כך: לכל אדם יש שעה טובה שבה מגיע אליו שפע גדול, ברגע שאדם הוא בעל עסק השעה הזו תפגוש אותו בעסק שלו ותביא לו שפע גדול אולם אם הוא שכיר השעה הזו מקסימום תביא לו איזה נופש קטן מהבוס או עוגה…

איך להיות עצמאי בלי לסבול מחרדות ועומס יתר זו עוד שאלה. 🙂

"איזה טימטום זה לקבל ערך משבירת גבול שמישהו אחר שם… "

"איזה טימטום זה לקבל ערך משבירת גבול שמישהו אחר שם…" זו התובנה שיצא איתה אחד הנתמכים המתוקים שלי. "מה בגלל שהוא החליט לשים גבול אז לשבור את זה זה שווה משהו? מה הקטע?"

כאילו, יש הרבה אתגרים מזוייפים כאלו. משחק כדורגל למשל – האתגר נובע מעצם השחקנים והמשחק לא מהמציאות. וזה גם משהו חיצוני שאולי בכלל לא תואם לך!!!

אם כבר אז האתגר האמיתי הוא לשבור את השיאים שלך עם רצונות חזקים והשתדלות!

איך זה יתכן שכשאתה מרגיש אהוב ורצוי אנשים באמת אוהבים אותך וחושקים בך?

כי כשהם בחברתך כשאתה ככה הם בעצמם מרגישים אהובים ורצויים ואז הם מחזירים לך מיידית אהבה, רצון וחשק.

איך במציאות עובד הדבר הזה שנשמע כמו קלישאה: "המציאות משקפת מה שאתה מרגיש והיא לא עומדת בפני עצמה." אם אתה מרגיש שנוא כולם ישנאו אותך אם אתה מרגיש דחוי כולם ידחו ממך ואם אתה מרגיש אהוב ונחשק כולם יאהבו ויחשקו בך.

איך זה קורה?

שמת לב פעם מה אתה מרגיש כשאתה בחברת מישהו שאתה מעריץ? נגיד למשל מישהו עשיר? מה אתה מרגיש כשאתה נוסע ביחד עם עשיר שהוא חבר שלך ואתה נוסע איתו באוטו?
התשובה: אתה מרגיש "עשיר" כשאתה בחברת מישהו עשיר אפילו אם אתה לא…

ולכן כאשר אתה מרגיש אהוב ורצוי ונחשק עם עצמך אז כל מי שבא איתך במגע גם מרגיש ככה. הוא נכנס לאווירה שלך כי אתה פשוט מקרין את מה שאתה מרגיש בפנים כלפי חוץ ומי שבא במגע איתך מרגיש ככה אוטומאטית בעוצמה.

ככה בעצם המציאות הפנימית שלך משתקפת בחיים שלך.

ה' לא מעניש על עבירות – הידעת?

חידוש הנצי"ב ה' לא מעניש אותך

"אלא הכוונה דיש לדעת דשכר ועונש של המצוות אינם כגזרת מלך שתלוי בדעתו ורצונו (של המלך, מ"נ) בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ, אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו, שאין הדבר תלוי ברצונו (של הרופא, מ"נ), אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצוות והעבירות, כך נוסדו מהבורא ית' שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובבטולן (העמק דבר, וי' כו:ג) ."

כאשר אדם עושה עבירות הוא לא מקבל עליהם עונש מה' ישירות. ה' טבע בבריאה חוקים, אחד מהם זה שמי שמכניס יד לאש נשרף. כמו שאי אפשר לומר שמי שמכניס יד לאש נשרף כך אי אפשר לומר שמי שעושה עבירות נענש.

עוד חוקים: מי שכועס נהיה חולה. מי שכועס נחלש. זה חוקי טבע זה לא משהו אישי.

הרבה מהכעס שיש לחלק מהאנשים על ה' זה שהוא העניש אותם בכל מיני עונשים והם מרגישים שהוא לא אוהב אותם, כאילו הוא נקם בהם, שונא אותם אבל באמת זה חלק מחוקי הבריאה.

זה כמו שתבוא אליו בטענות על זה שנשרפת מהאש כשהכנסת את היד לאש.

מה שכן, ה' יכול להתערב בבריאה ולעכב את העונשים או לחלק אותם למנות קטנות או לכפר לך עליהם אם תעשה תשובה (או שאולי התשובה זה גם טבע?) וכו' הוא לא יכול לשנות את החוקים שלו בשביל הבן שלו, זה לא פייר, לא הוגן ולא נכון וגם זה יפגע בכל מטרת הבריאה.

להצליח במעשיך – כל פעם מחדש!

אומר רש"י: "שכל מעשה ארץ מתונים ומעשה שמיים במהירות."

Screenshot 2016-01-27 10.41.47

כלומר, כל מה שעושים פה בארץ צריך לעשות במתינות כי כאן בארץ שלנו המהות של הכל זו מתינות והתיקון של הכל קשור תמיד למתינות ולנכונות להמתין לכל דבר!

והדברים אמורים כלפי כל דבר. הן בעסקים , הן בזוגיות, הן בחינוך הילדים והן בכל דבר או מטרה טובה שאותה אנו רוצים להשיג – לעשות הכל במתינות.

ותזכרו שהמילים האחרונות של רבי נחמן היו: "לאט לאט"