הגמרא בחגיגה טז עב אומרת דבר מאד תמוה, לכאורה נראה שבשביל לעשות נחת רוח לנשים מותר לעשות דברים שאסורים על פי ההלכה!!
ונסביר בקצרה ממש:
הקדמה: בשבת בבית המקדש אין קורבנות יחיד (לכפרת עוונות או תודה וכו') כי אסור לשחוט אבל ביום טוב מותר להביא אבל לגבי סמיכת הקורבן (לשים את הידיים על הקורבן ולהישען עליו ממש בכח עם הידיים) אומר הפסוק במפורש "אל בני ישראל וסמך" מכאן שרק גברים סומכים ונשים לא סומכות כי הן פטורות מעיקר הדין מהמצווה הזו.
ולסיפור עצמו: מביאה הגמרא מעשה שבו נשים הביאו קורבן ביום טוב אבל רצו לסמוך! והתנאים הקדושים בבית המקדש הכניסו את הקורבן שלהן לעזרת נשים ונתנו להם לסמוך! למה? אומרת הגמרא "כדי לעשות נחת רוח לנשים"… אבל מיד היא שואלת הגמרא איך זה יתכן? וכי "משום נחת רוח דנשים עושים איסור ועוברים עבירה מפורשת?! "
ועונה הגמרא תשובה מדהימה שנכתבה בשביל ללמד לדורות:
סמיכה חייבים לעשות בכח, לשים ידיים מעל ראש הבהמה ולהישען עליה בכח ואם לא עושים בכח לא יוצאים ידי חובת סמיכה וזה לא נקרא "סמיכה" על פי ההלכה והגמרא אומרת שהתנאים אמרו להן להניח את הידיים אבל לא בכח וכך הם נתנו להן את הדבר הפנימי והעיקרי שהן רצו (להרגיש חלק, להרגיש שוות) אבל מצד שני לא עברו על ההלכה ולא הכשילו אותן באיסור.
זה מזכיר לי סיפור על הרב לאו שליט"א שהזמינו אותו לעשות חתונה אצל אנשים מאד "חשובים" (עשירים עם תארים וכו') ורחוקים מיהדות ואמרו לו שהכלה מתעקשת גם לקדש את החתן בטבעת כי זה לא פייר. והוא אמר להם "אין בעיה!" וכשהתחילה החופה הוא עשה הכל כרגיל ואחרי שהחתן קידש את הכלה אמרו לו "נוו..?" אז הוא סימן להם ביד "כן, כן רגע, עוד שנייה" ואז הוא נתן לחתן לשבור את הכוס ומיד אחר כך הוא אמר ברמקול "תם טקס הנישואין כעת הכלה תיתן לחתן את מתנת הנישואין" ואז הכלה נתנה את הטבעת לחתן וכולם שמחו…
הכלה שמחה כי היא קיבלה מה שהיא רצתה בפנימיות אבל מצד שני הרב לא פגע בתורה ובעצם זכה לקיים את רצון ה' במלואו גם להציב את גבולות ההלכה וגם להתחשב מאד ברגשות כולם.
מכאן אנו רואים כמה חשוב שכל מי שממונה על הציבור ידע לרדת לנפש של הציבור ולתת בו אמון שמה שהאדם שעומד מולך רוצה זה וודאי טוב אפילו אם כרגע זה נראה לי לא טוב ונוגד את ההלכה ואז מהמקום הזה הוא יוכל לגלות מה הרצון הפנימי הטוב של האדם העומד מולו ואת זה הוא וודאי יוכל לתת לו. שהרי הנשים בבית המקדש לא רצו לעבור על התורה וגם הכלה לא רצתה לפגוע בתורה הן רק רצו הכרה, רצו התחשבות ואת זה הם קיבלו מצד אחד ומצד שני שמו להן גם גבול שלא לעבור אותו ולכן הן קיבלו אותו בשמחה כי הן מעצמן גם רוצות את הגבול רק שאם הוא מתנגש עם דברים אחרים הן לא מסוגלות לקבל אותו.
מכאן נלמד גם כיצד להציב גבול- עם התחשבות ברגשות וגמישות היכן שאפשר והדבר אמור לגבי חינוך ילדים ושלום בית וכל מיני יחסים עם אחרים.
וגם אם אין שום אפשרות בפועל להתחשב טכנית אבל רגשית תמיד אפשר להתחשב ולהכיר בכאב של הזולת למרות שצריך להציב לו גבול.
גבול עם התחשבות ולא שתלטנות במסווה של גבול
זה גבול שמתקבל וימשיך גם אחרי שהמחנך עזב את הסביבה מצד שני גבול שהוא לא מתחשב הוא משפיל וגורם למרד והתרחקות.