אז אתמול, אשתי, התומכת המעולה, עשתה לי שיחת תמיכה קצרה לפני השינה וביחד המשכנו את השיחה הפנימית שלי.

יוכי: אז מה, אתה אומר שאתה לא עושה אף פעם דברים שבא לך והגיע הזמן לתת לעצמך גם קצת?
אני: כן.
יוכי: אז מה בא לך לעשות?
אני: לנגן בפסנתר, לשיר, לחבר שירים, לעשות קניות, לנסוע באופנוע שלי, אפילו לעשות ספורט.
יוכי: ואתה לא עושה את זה?
אני: [שתיקה… ואז:] האמת שאני כן עושה את זה אבל אני לא נהנה אף פעם.
יוכי: למה?

אני: כי אני מרגיש שזה לא בסדר לעשות את הדברים שאני אוהב לכתחילה. כאילו אני עושה את מה שאני אוהב בפועל אבל אני כל הזמן צריך לארגן "פטורים" בשביל זה.
יוכי: איזה פטורים?
אני: למשל, "אני עייף", "אין לי כח", או שאני פשוט עושה משהו בלי לתת חשבון ואחר כך מתוסכל כמו תמיד. בכלל מה שקורה זה שאני צריך לרמות את עצמי בשביל לקבל את הפטור הרבה פעמים.
יוכי: אז מה אתה אומר, אתה צריך לרמות את עצמך בשביל לעשות מה שאתה אוהב? אתה לא יכול לעשות מה שאתה אוהב לפעמים? זה לא בסדר?
אני: עכשיו שאני רואה את זה, אני מבין שזה טימטום, לרמות את עצמי בשביל לקבל פטורים…
אבל כן, אני מרגיש שזה לא בסדר לעשות מה שאני אוהב.
יוכי: למה?
אני: אני כאילו מרגיש כל הזמן שאין לי זמן. אני רק רוצה להספיק עוד ועוד. כל מה שאני עושה אני עושה מהר ואפילו אם זו פעילות מהנה אני לא נהנה ממנה כי אני רק עסוק בלגמור כמה שיותר מהר.
יוכי: אני מבינה. אז אתה בעצם אומר לי שאתה לא יכול להאט בשביל ליהנות ממה שאתה עושה כי אתה מרגיש שאתה צריך להספיק?
ובנוסף אתה גם אומר לי שבאופן כללי אתה מרגיש שזה לא בסדר לבזבז זמן על דברים שאתה אוהב?
אני: כן.
יוכי: למה? לאן אתה ממהר? מה אתה רוצה להספיק?
אני: לעשות עוד דברים…
יוכי:למה?
אני: שיהיה לי הרבה.
יוכי: למה אתה צריך הרבה?
אני: אני מרגיש שזה מגן עלי.
יוכי: מגן עליך ממה?
אני: שאני לא אפול.
יוכי: לאן לא תיפול?
אני: לבור השחור של חוסר האונים, של העניות, של הכלום.
יוכי: למה שתיפול?
אני: כולם נופלים לשם. זה הבור של האפסים. של אלו שלא זזים. שלא עושים כלום. של אלו שיושבים כמו בטטות, סרוחים. חסרי ערך.
יוכי: אז אתה בעצם אומר לי שכל פעם שאתה לא עושה "משהו" ורצוי "במהירות" אתה מרגיש שאתה בבור של האפסים? אתה מרגיש חוסר ערך? שאתה איטי ודפוק?
אני: כן…
יוכי: אוקי, אז אתה מוכן להסכים להרגיש את הרגשות הללו מבלי לברוח ולסמם אותם עם "עשייה"?
אני: כן… 🙂

בעצם מה שגילינו זה שאני לא יכול ליהנות מדברים בגלל שאני מרגיש בכל פעם שאני לא עושה משימות במהירות וברציפות כאב עצום של חוסר ערך, פחד מחוסר אונים ועוד שלל רגשות קשים.

הדרך היחידה לצאת מהגלות הזו היא

1. לזהות מה עובר עלי לעומק כמו בשיח שנעשה כאן.
2. לזהות למה זה קרה לי (היכן בילדות נולדה החוויה הקשה הזו שאנשים איטיים הם חסרי ערך, שאסור לעצור לרגע אחרת אתה לא שווה כלום וכו') בתמיכה נוספת או עם עצמי בהתבודדות.
3. להחליט לעצור תוך כדי המשימות ואז להסכים להרגיש את הרגשות הקשים הללו שוודאי יצופו שוב.
4. לבכות לה' לריפוי דווקא מתוך עומק הכאב ולהמתין. להמתין. לתת לרגשות לצוף ולחלוף בלי להסיח דעת או להתנגד אליהם.
5. לתת חיוך גדול ולראות שפתאום הרגשות הללו כבר פחות ופחות מנהלים אותי.
6. להתחיל ליהנות מהחיים 🙂

כיום, אני כבר שבוע אחרי שיחת התמיכה הזו ואני ממש מרגיש יכולת הולכת וגוברת ליהנות ממה שאני עושה וגם מסכים יותר ויותר לתת לעצמי לעשות דברים בשביל עצמי. הרגשות הקשים לא מציפים אותי כבר כל כך.

אבל אל תחשבו שזה "זבנג וגמרנו", הריפוי הנפשי הוא פינג פונג, הולך וחוזר, תמיד אחרי ריפוי יש ריגרסיה ואז שוב משוחחים ומתרפאים שוב אבל ביתר עוצמה ואחרי תקופה שוב חוזרים אחורה עד שאט אט הריפוי נהיה קבוע ואתה נהיה בן אדם חדש!

קחו את הדברים, תיישמו בבית!

בהצלחה!
יוחי ויוכי 🙂

שתפו חברים, השיח הזה הוא דבר מאד עמוק ויכול מאד לעזור להרבה אנשים, לפעמים עד כדי הצלת חיים!